1. הטייס האוטומטי
אין זמן טוב יותר להיזכר בראיון הבלתי נשכח ההוא שהעניק עו"ד יעקב וינרוט לאילנה דיין ב"עובדה". וינרוט היה אז (נובמבר 2017) על ערש דווי. כעבור פחות משנה נפטר. רזה מאוד, חיוור כסיד, חד ונוקב כתער. הפרקליט הנצחי של משפחת נתניהו, מי שחילץ את בני הזוג מהעמדה לדין בסבב א' (פרשת עמדי והמתנות) וניצב עכשיו מול קצה קרחון פלילי חדש שהמשפחה הזו נוהגת לגרור אחריה לכל מקום.
"יש לו תחושה (לנתניהו) שרודף אותו משהו שהוא לא יכול לשים עליו את היד", אמר וינרוט, "לפעמים הוא קורא לי, ואז אני על תקן של חצי פסיכיאטר, ממש ככה". דיין שאלה אם הוא מצליח להרגיע. "אותה לפעמים", אמר וינרוט, אבל דיין שאלה "לא לא, אותו", ווינרוט פירט: "אותו כן. להוריד את החרדה, לקלף את החרדה ולהשאיר את הבעיה בעירומה בלי חרדות. בלי הקליפות של החרדות מעל זה... אני חושב שאני מצליח בזה. הוא יוצא ממני רגוע... אבל חמישה ימים אחר כך זה צץ החוצה, זה צץ החוצה. יש מקרים שבהם אי אפשר להרגיע, בסך הכל אני לא פסיכואנליטיקן, צריך כדורים ותרופות וטיפול".
עכשיו קחו את התיאור הזה, שהושמע בנשימות אפו האחרונות של אחד מנאמני נתניהו הגדולים ביותר, ותכפילו במיליון. זה המצב היום. בנובמבר 2017 נתניהו לא היה נאשם, אלא רק חשוד. החקירות היו בחיתוליהן. הגברת עוד לא הורשעה, הבן עוד לא פרש כנפיים והמריא לתוך סחי השופכין שבו הוא בוטש עכשיו. כבר אז חגגה הפרנויה. וינרוט המליץ אז לנתניהו לחתור לאקזיט מכובד. בשלב ההוא זה היה עדיין אפשרי. לסגור מול היועמ"ש על פרישה תמורת סגירת תיקים, או עסקת טיעון מינימליסטית. נתניהו לא רצה לשמוע.
האם הוא מבין היום את גודל הטעות? לא בטוח. האיש המוכשר והמנוסה הזה נסחף לתוך מערבולת ואיבד את היכולת להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון, בין פרנויות מוטרפות לסיכונים מחושבים. המכונה הפוליטית פועלת עדיין על "טייס אוטומטי" אבל הטייס עצמו נלקח בשבי, שבוי בתסמונת שטוקהולם, מאוהב בחוטפיו, בני ביתו.
2. החותם ההיסטורי
בואו נדלג לימינו אלה. ב־2 במרץ השנה התקיימו בחירות מועד ג'. ממועד ב' יצא נתניהו בעור שיניו. במועד ג' השתפר, אבל לא הצליח לצלוח את מחסום ה־61 מנדטים. לא, הוא לא שקל לפרוש. שהם יפרשו, שהמדינה תפרוש, לא הוא. בימים הגורליים של המו"מ, עוד בטרם נשבר גנץ והחליט להפר את הבטחתו וללכת לאחדות, עשה ביבי סבב אולפנים אופייני. מוצאי שבת, 21 במרץ, חדשות סופהשבוע בערוץ 12. דנה ויס שואלת את נתניהו אם הוא מתחייב לקיים את ההסכם (אם וכאשר יושג) ולפנות את כס ראש הממשלה לטובת בני גנץ אחרי מחצית קדנציה.
נתניהו לא היסס: "אני מפנה בדיוק בתאריך שאמרנו, בחצי־חצי, בתאריך שנסכים עליו, מתי שנחליט, מפנה את זה בצורה הכי ברורה! לא יהיו טריקים ולא יהיו שטיקים, להפך, אני אומר הפוך, מיליוני אזרחים כרגע מחכים לנו, הם מחכים לנו! הם מצפים שנפעל יחד כדי להציל את מדינת ישראל מהמשבר העולמי הגדול ביותר, יכול להיות יותר גדול אפילו מקורבנות המלחמות, בשפעת הספרדית נעלמו כנראה, בבדיקות שאנחנו עושים עכשיו, יותר מ־50 מיליון איש, זה בערך מספר האנשים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, אבל האוכלוסייה של העולם גדלה, וסביר שיהיו פה עוד יותר, אם לא נצליח לעצור את זה, אנחנו יכולים להציל את ישראל שלנו, את המדינה שלנו, ואני מבקש ממך, בני, אמרת ישראל לפני הכל?
ישראל לפני הכל זה לא לפיד לפני הכל, קבל את ההחלטה, יש הצעה אמיתית, הצעה פנטסטית, טובה, מה שצריך לעשות נשב, נשלב יחד, נלך יחד, לצאת מהפוליטיקה הקטנה, מהעסקנות הקטנונית הזאת, אני אומר את זה לא ב...." - וכאן נתניהו נעצר לצורך פאוזה שייקספירית־דרמטית אופיינית - "אני אומר את זה מעומק לבי בתור אחד שנלחם בכל דרך כדי להציל את המדינה שלנו, את ההורים שלנו, את האחים שלנו, את הילדים שלנו. בואו תצטרפו עכשיו, השעה קוראת לנו".
האם נתניהו האמין לעצמו שם באולפן? המומחים נחלקים בדעתם. לאחר מחקר של שנים נטיתי להאמין שהוא מאמין לעצמו. כלומר, מצליח לרמות אפילו את עצמו. פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים סבורים אחרת. מדובר, הם אומרים, בשחקן מושלם, נרקיסיסט ציני שמשקר בדם קר ובמצח נחושה על בסיס קבוע. "אתה יכול לזהות בקלות מתי הוא אומר דבר אמת", אמר לי בעל מקצוע, "אם הוא מסמיק או מגמגם, סימן שזה אמת. זה לא בא לו טבעי".
בואו נתעלם באלגנטיות מנבואת הזעם התנ"כית בעניין הקורונה. "50 מיליון הרוגים, אולי יותר, כי אוכלוסיית העולם גדלה". נכון לעכשיו, חמישה חודשים לאחר הנבואה, נספרו בעולם 633 אלף מתים. הקורונה תהרוג עשרות מיליונים בערך כמו שנתניהו יפנה את כס ראש הממשלה "בלי טריקים ובלי שטיקים".
מכל חטאיו של נתניהו, החמור ביותר מגולם באירוע הזה בדיוק: העובדה שאיש לא ציפה ממנו לקיים את הבטחתו. העובדה שרבע שעה אחרי שנשבע, התחייב, נדר נדר והודיע חגיגית שיקיים את הסכם הרוטציה הוא מתנער ממנו ואף אחד לא מופתע. העובדה שהתרגלנו לתרבות שכולה שקר, רמייה והונאה. העובדה שמעלליו אלה הקנו לו את התואר "קוסם" או "רב־מג" או "פוליטיקאי־על" במקום שיזכו אותו בכינוי נוכל, רמאי־על ומגה־בדאי. פרשני טלוויזיה מנוסים כעמית סגל יושבים באולפן ומסבירים שנתניהו לא יכול להסכים לתקציב דו־שנתי (עליו התחייב בהסכם הרוטציה!!), כי פירוש הדבר שיצטרך לקיים את הרוטציה, שעליה חתם רק לפני דקה.
איש לא מוטרד מהעובדה שהוא ממשיך לפלוש לאולפנים, להתארח במשדרים, לכנס "מסיבות עיתונאים", להישאל שאלות, לענות תשובות ולהצהיר הצהרות כשאף אחד מקהל שומעיו וצאן מרעיתו לא מכחכח רגע בגרונו ומודיע בקול גדול ש"אדוני, אתה שקרן מדופלם, אסור להאמין לאף מילה שיוצאת מפיך ואסור להקשיב לאף הבטחה שנפלטת מגרונך. תודה".
בנימין נתניהו לא חתם על הסכמי שלום ולא יצא למלחמות גדולות. הוא לא שינה את שיטת המשטר, לא עשה רפורמה במערכת המשפט, לא הותיר חותם היסטורי בשום תחום, למעט אחד: הוא ההוגה והמייסד הראשון של תרבות השקר הישראלית. הוא לימד אותנו איך אפשר להישיר מבט למצלמה, לעשות פאוזה דרמטית, ולדבר "מעומק הלב" מבלי שיש מאחורי הדברים בדל של כוונה אמיתית לקיימם. הוא פירק מפלגה מפוארת והפך אותה לבובת סמרטוטים נגררת. הוא הפיץ לכל עבר כל מי שהעז לחשוב באופן עצמאי. הוא הפך את עצמו לחזות הכל, גדול מהחיים, גדול מהמדינה, תנאי לקיומה של היישות הציונית, להמשכיותו של הרעיון הציוני.
3. לחיים או למוות
המניע היחיד של נתניהו בריצת האמוק הנוכחית לבחירות הוא המשפט. מה השתנה מהשבוע שעבר, שבו הפיצו פרשניו את הספין ש"אין בחירות" לשבוע הזה, שבו הכל התהפך? דבר אחד קטן: קביעת לוח הזמנים של משפט נתניהו. נשיאת ההרכב השופטת רבקה פרידמן־פלדמן נענתה לבקשת פרקליטי נתניהו (בינתיים הספיק גם יוסי שגב לפרוש) ודחתה את מועד הפתיחה לינואר. אבל באותה נשימה קבעה שהמשפט יתנהל שלוש פעמים בשבוע. ההערכה היא כי מדובר בימים ראשון, שלישי וחמישי. יום דיונים ארוך אחד, מהבוקר עד הערב, למחרת הצדדים ילמדו מה היה וייערכו ליום הבא, ואז יום נוסף, ושוב יום היערכות, ואז יום נוסף (חמישי). בסוף השבוע סיכומים שבועיים והיערכות לשבוע הבא. זה יכול להימשך שנה ארוכה.
אז מה הולך לקרות בינואר? סיכוי לא רע שדונלד טראמפ כבר לא יהיה בבית הלבן. נתניהו עלול למצוא מולו נשיא לעומתי בדמותו של ג'ו ביידן, על כל המשתמע מכך. המצב הכלכלי יהיה גרוע בהרבה. האבטלה תעמיק, הבור בתקציב יהפוך לתהום, הזעם הציבורי יעלה השמיימה. החורף יהיה בעיצומו, עם שפעת משודרגת (ובלי חיסונים מספיקים) וקורונה, שרק אלוהים יודע מה היא עוד מתכננת לנו, עם פרויקטור או בלעדיו. ואז ימצא את עצמו נתניהו מבלה את רוב זמנו מול הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי.
הוא יודע שתהיה עתירה לבג"ץ ודרישה להוציאו לנבצרות. הוא חושש שהיועמ"ש אביחי מנדלבליט ישתף פעולה עם היוזמה הזו. לא לחינם כתב אחד משמשיו, "השר" אמיר אוחנה, במכתב שהוציא למנדלבליט ביום שישי האחרון, ש"יצאת לקרב לחיים או למוות עם ראש הממשלה". כך מרגישים בבלפור. הם שכחו שהתירו את דמו של היועמ"ש, שיצאו לג'יהאד נגד כל המערכת. הם הקוזק הנגזל הנצחי ואף אחד לא יפריע להם לשחק את הדמות הזאת. רודפים שמתחפשים לנרדפים.
הקרב עכשיו הוא על הנרטיב: מי אשם בבחירות. נתניהו יודע שהציבור לא יסלח לזה שייתפס כאשם בגרירת המדינה לבחירות בעת הזו. לכן הוא מנסה להשתלט על השיח עם "ככה אי אפשר לנהל קואליציה". אז בואו נבחן את האמירה הזו רגע. מי תוקע מקלות בגלגלי הקואליציה? מי התנגד לסגירת מערכת החינוך? שר החינוך יואב גלנט (ליכוד). מי פתח את המסעדות והבריכות (ואתמול גם מכוני הכושר)? היו"רית האמיצה של ועדת הקורונה, ח"כ יפעת שאשא ביטון (ליכוד) בסיוע אגפי של גדעון סער (גדודי חללי אל־אקצא). מי התנגד בכל כוחו לסגר מלא? שר האוצר ישראל כ"ץ (ליכוד).
כחול לבן הצביעו נגד ועדת חקירה לפרשת הצוללות ונגד חוק הפונדקאות והקריבו את הבייס האלקטורלי של עצמם בהליכה לממשלת האחדות. מי הפר את ההסכם הקואליציוני מהרגע הראשון? נתניהו והליכוד. מי לא מוכן להעביר עכשיו תקציב דו־שנתי? נתניהו. מי לא מעלה על דעתו לקיים את הרוטציה? נתניהו. ואחרי כל זה הוא ינסה לשכנע את הציבור שגנץ אשם בבחירות. למרבה הטרללת, הוא עוד מסוגל להצליח.
אם נתניהו היה רוצה להפיל את החוק האוסר על טיפולי המרה, הוא היה צריך להורות לחברי הליכוד להתייצב להצבעה. כשליש מחברי המפלגה לא הצביעו, שניים הצביעו בעד (אוחנה ומיכל שיר). גם מהעובדה המדהימה הזו הוא מתעלם בדרך למשחק ההאשמות בבחירות. האמת פשוטה בהרבה: נתניהו תכנן לפרוץ לבחירות בשנה הבאה. התקציב לא יעבור עד מרץ, המדינה תלך לבחירות ביולי, בטרם רוטציה, הוא יישאר ראש ממשלת המעבר. השבוע הוא הבין שבשנה הבאה מצבו יהיה רע בהרבה ממצבו הנוכחי. כמו שאביגדור ליברמן אוהב להגיד, שום דבר טוב לא מאיים עליו. אז עדיף עכשיו מאשר אחר כך. לחתוך הפסדים, לבלום דימומים, למכור את המניה בטרם קריסה כללית.
4. המטריל הלאומי
נתניהו מבין את מצבו האמיתי. הוא יודע שהבייס של הליכוד רותח. שהשטח לא כתמול שלשום. השטח מובטל, או חושש מאבטלה. השטח לא יטוס לחו"ל השנה. הליכודניקים כועסים. קו פרשת המים היה מסע השנור הלא־ייאמן של המשפחה החזירית בוועדת הכספים לפני שלושה שבועות. "העובדה שבעוד הכל קורס והמדינה שוקעת לתוך תהום כלכלית הוא שלח את מיקי זוהר לוועדת הכספים לקושש לו הטבות והחזרי מס היא בלתי נתפסת", אמר השבוע בכיר בליכוד, "קיבלנו על זה פידבקים כמעט מיידיים מהאנשים בשטח. זה שבר בתוכם משהו".
העובדה שנתניהו הניח לזה לקרות מעידה על הסטטוס הנוכחי שלו. הוא כבר לא קובע. לא אדון בביתו. נגרר אחר הטירוף המזדמן, הגחמות הפרועות, הפרנויות המתערבבות זו בזו. גם אחרי שהבין שמדובר בפיאסקו והתנצל, הוא דיבר על "העיתוי". העובדה שהוא עוסק באובססיביות בהמשך סחיטת כספים מקופת המדינה מפריעה לו פחות. זה הכל "העיתוי". אבל זה לא הכל: גם העובדה שמינוי פרויקטור למשבר הקורונה התעכב חודשים ארוכים בריב אינסופי על סמכויות וכיבודים גרמה לו נזק. "הוא לא באמת דואג לנו", אומרים הליכודניקים, ומתחילים להבין שביבי דואג רק לביבי.
הסצינה שהתרחשה בוועדת הכספים השבוע, בין יו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר לשר האוצר ישראל כ"ץ, מצטרפת לרשימת החזיונות שלו התרחשו לפני שנים ספורות, היו מעוררים כאן רעידת אדמה ואילו בימינו הם מחליקים על סדר היום המטורלל כאגל טל בליל קיץ. יום קודם נאלץ ראש הממשלה נתניהו לבקש מח"כ זוהר לעזוב ישיבה שעסקה בתוכנית הכלכלית לאחר שהטריל בה את שר האוצר. זוהר קם, יצא בזעם והפטיר "ניפגש בכנסת". למחרת, הם נפגשו בכנסת. זוהר ישב שם וניסה לטרפד את תוכניתו של חברו למפלגה, המופקד על האוצר הנקוב שלנו. כ"ץ נאלץ להגיד, בקול רם, שבן דוד של זוהר הוא בעל אולם שמחות גדול ואולי זה מסביר את דרישתו לפתוח את האולמות. זוהר התקשה להכיל את החבטה הזו והחל לדבר על "העסקים של רונית כ"ץ", אשת שר האוצר. כל מה שהיה חסר שם זו קטטה אמיתית. בהמשך, אולי גם זה יקרה.
איך הגענו לשפל המדרגה הזה? בכיר בליכוד, שאינו כץ, מסביר: "בין ביבי למיקי זוהר, אתה כבר לא יודע מי שולט במי. הזנב בכלב, או להפך. הרי הדבר האחרון שראש הממשלה היה צריך עכשיו זה את הריב הזה לעיני המצלמות, את העיכוב הנוסף באישור התוכנית הכלכלית". שאלתי אותו למה זה קורה. איך מרשה לעצמו ח"כ זוהר להטריל מדינה שלמה, להטיל את מימיו אל תוך באר השתייה שלנו מהמקפצה, בלי לחשוש. "זה פשוט", הסביר, "יש עסקה.
מי שמוכן להתקיף את מערכת המשפט, את גורמי האכיפה, את היועמ"ש והפרקליטות והמשטרה וכל מי שנכנס לרשימת החיסול של בלפור, מקבל קארט בלאנש. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. מרחב התמרון שלו אינסופי. תסתכל על מיקי זוהר, על אמסלם, על שלמה קרעי, על מירי רגב. הבעיה היא שעם האוכל בא התיאבון, ואתה לפעמים מאבד שליטה על שליחיך. הגולם קם על יוצרו. זה בדיוק הסיפור של מיקי זוהר. הוא לא יודע גבולות, ולנתניהו אין הרתעה נגדו כרגע. הוא לא נשלט. הוא מרשה לעצמו לעשות הכל, ונתניהו צריך לקבל את הדין". טוב לדעת שיש דין שנתניהו מוכן לקבל.
5. שיטת הקופסאות
אפרופו עסקה: ביום שישי בבוקר יכול היה השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, אחד מכלבי התקיפה החביבים ביותר על חבורת בלפור, לקרוא בביביתון ש"סר חנו". השר שסר חנו לא בזבז זמן. שעתיים אחר כך יצא המכתב הדחוף ששיגר ליועמ"ש, שבו הטיח בו אישומים חריפים שונים בעניין האיומים על חיי ראש הממשלה ומשפחתו. המכתב הודלף לתקשורת עוד בטרם הגיע לידיו של מנדלבליט. השבוע התברר שאוחנה דרש מהמשטרה למנוע את ההפגנות מול בלפור, ונאלץ לקבל תשובה מוזרה: זה לא חוקי. אני מניח שברגעים אלה ממש (יום שישי בבוקר) ממתין אוחנה במתח לקבלת הגיליון הטרי של הביביתון, כדי לברר אם חנו שב לבלפור, לאחר שסר בשישי שעבר.
ומה בכחול לבן? השבוע הם השתחררו סופית מהפחד. אם נגזר עליהם למות, ימותו זקופים. אם נתניהו הולך על כל הקופה, הם פרטנרים: ינסו להעביר מחדש חוק להקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות ויגישו הצעת חוק לדחיית הדד־ליין לאישור תקציב המדינה (24 באוגוסט), מה שידחה גם את הבחירות. אם נתניהו יתנגד, תיקרע המסיכה מעל פרצופו והוא יסומן חגיגית כאחראי לבחירות. אם נתניהו יתמוך? אדרבא, שיתמוך.
ומה יקרה בבחירות? המצב האמיתי שונה מהמצטייר בסקרים הנוכחיים. נתניהו יודע את זה. הגושים חזרו לתיקו. בגוש האנטי־ביבי, שהוא הגוש הדמוקרטי, חסר עדיין מנהיג. חסרה נוסחה שתרבע מחדש את המעגל ותיצור אלטרנטיבה. אחת הסיבות למהירות של נתניהו היא ההנחה שהיריבים לא מאורגנים עדיין, ראש החץ שאמור להתייצב נגדו לא קיים עדיין. מצד שני, האנרגיה השלילית שמייצר נתניהו עוצמתית כל כך, נחושה כל כך, שאין מצב שהיא לא תצליח להמציא את עצמה מחדש. איחודים, מיזוגים, צירופים שונים ומשונים, אולי אפילו הצרחה בין גנץ לגבי אשכנזי (הדברים נכתבים על דעתי בלבד. אשכנזי מבהיר לכל מי שמתעניין שאין לו שום כוונה כזאת). בסוף, יש כאן גם מדינה, שהולכת ונשמטת מהאדנים שעליהם נבנתה לעבר מדרון חלקלק.
נתניהו מנהל בינתיים את המדינה בשיטת הקופסאות. אין תקציב? אז יש קופסאות מוגדרות לכל מטרה: קופסה לחינוך, קופסה תוספת לביטחון, קופסה לבריאות, קופסה לכל דבר. מאחורי גבו התסיסה עולה כרותחת. בכירי ליכוד מדברים זה עם זה, מביעים דאגה מהמצב, מעריכים שרבים ממצביעי הליכוד פשוט לא יבואו להצביע. "מה שקרה במועד ב', רק הרבה יותר גרוע", אמר השבוע אחד מהם, "אני לא מאמינים שליכודניקים יצביעו לפיד או כחול לבן או משהו, אבל רבים מהם לא יבואו לשים מחל. הפעם יהיה לו קשה מאוד להפחיד אותם לקלפיות".