אני אם לשניים, הגדול כבן שלוש והקטנה בת ארבעה חודשים. בתחילת הדרך בני קיבל אותה ממש יפה, אך לאחרונה, בתקופת הקורונה, הוא החל לבכות כל פעם שהוא לא מקבל את מבוקשו מיד. אני חושבת שזה קשור לגיל ולעובדה שפתאום חזרנו לראות אנשים אחרי הסגר. אני ממש מתעצבנת מהעניין. איך אוכל לשנות את המצב? 
“הילדים בלחץ מהקורונה, היא מלחיצה ילדים ויש לכך ביטוי בהמון דרכים - בשינה, באוכל, בתגובות שלהם ובאינטראקציות עם האחים. חווים בתקופה הזאת הרבה רגרסיות. הדברים האלה בדרך כלל עוברים, והם זמניים גם אם הם נמשכים חצי שנה. הייתי מציעה לך לא לעשות יותר מדי, לא להגיד יותר מדי. גם לא להגיד לבנך שהוא גדול, כי כשאומרים לילד ‘אתה גדול’, זה תמיד יוצא בעיניים שלו לרעתו. הם מבינים את זה, ואז מה שהם רוצים זה להיות קטנים כי התינוק מקבל את כל תשומת הלב. כדאי גם לא להגיע למקום של כעס. זה נורא מעצבן לפעמים, אבל את צריכה לעשות בראש הפרדה בין הילד לבין ההתנהגות שלו, שהיא זמנית בתנאי שלא תעצימי אותה”. 

הייתי רוצה להיעזר בך באשר לאחי הקטן בן ה־13, שמפרידות בינינו 20 שנה. הורינו התגרשו בצורה לא פשוטה לפני שש שנים, וכתוצאה מכך אבי מעוניין לשמור על קשר רק איתי ועם שני אחיי, אך לא עם אחי הקטן. לפעמים אחי שואל אותנו אם אבא בקשר איתנו ולמה אינו משיב לשיחות הטלפון שלו. לפעמים אני אומרת לו שגם איתי אבא לא תמיד שומר על קשר, ולפעמים אני משיבה שהכל בסדר עם אבא. אני מתלבטת אם לפתוח עם אחי את הסיפור המורכב הזה שעלול לפגוע בו מאוד, ואם כן, האם זה מקומי לתווך לו את הנושא? אנחנו ממש לא רוצים שייפגע. 
“אתם מתחמקים כדי לא לפגוע באחיכם. אני חושבת שזה כן מקומך לתווך את המצב. תמיד יש בתוך משפחה מישהי עם המושכות בידיה, שיודעת להיות רשת ביטחון. זו צריכה להיות החלטה שלך עם אחייך או אפילו עם אמא שלך, שאם מתווכים לו - אז זו בהחלט יכולה להיות את כאחותו הגדולה שאותך הוא מעריך ואוהב. לגבי השאלה אם להגיד את האמת או לא, יש כאלה שאומרים רק את האמת, ויש כאלה שאומרים שאפשר לעגל פינות ולרכך או לחכות לגיל מתאים או עד שהמצב ישתנה.

"אי אפשר להגיד באופן גורף מה נכון יותר. אם תשקרו ואז ייוודע לו לבד, זה באמת מאוד עצוב, אבל תוכלו להיות שם בשבילו ולהסביר לו את המצב. זה משבר ואפשר לטפל בו, אבל זה תמיד נורא כואב. אני עצמי לא מרגישה שאני יכולה להגיד לך עכשיו לעשות כך או אחרת, כי זה יושב עליכם כמשפחה, זה משהו שאתם צריכים להחליט ביחד.לפני שאתם מוציאים את ההחלטה אל הפועל אתם חייבים לקחת בחשבון את ההשלכות של המצב. אם אתם מחליטים שזה יכאב לו מאוד, אבל אפשר לסמוך עליו שיתגבר, תצטרכו לשלב בתהליך פסיכולוג או חונך שילווה אותו, כדי שהנער הזה יוכל להוציא את מה שהוא מרגיש”. 

אני אב לשני ילדים, בתי בת שש ובני בן שנתיים וחצי, והייתי מתאר את שניהם כחברותיים וחייכנים, אבל הבעיה מגיעה בערב. כשהולכים לישון, בני הקטן רוצה שרק אני ארדים אותו, ולמרות שאני לידו, יכולות לעבור שעתיים עד שהוא נרדם. הוא חייב להישאר צמוד אליי, ואני מרגיש שהוא עושה עליי מניפולציה ובוכה כדי להרגיע את עצמו. כיצד אוכל לפתור את בעיית השינה של בני? 
“יש המון הורים שיגידו שאם קשה לו להירדם, כנס איתו למיטה ותרגיע אותו, ויש כאלו שיאמרו לך שלא צריך ושהוא יתרגל לבד למצב החדש. אך מה שאמרת מאוד מתאים לגיל של בנך. בסביבות גיל שנתיים הילד מבין שהוא ישות אוטונומית, ובניגוד לגוף הילדים שאנו רואים שהוא מתפתח, גם המוח מתפתח כל הזמן ואנו לא רואים זאת. ישות אוטונומית זה אומר שהילדים מבינים שיש להם רצון משלהם, כוחות ויכולות משלהם. זאת אומרת שמבחינתם אנו לא יכולים לשלוט בהם. בלילה בנך כבר מותש ועייף, והוא מקצין.

"הקצוות של היום מוקצנים כי גם אנחנו כבר עייפים, הוא גם לומד שההורים חסרי אונים ושם הוא מוכיח שאתם לא יכולים עליו. אם היית במילואים, הוא היה נרדם בתוך שנייה, בלי להרגיש. כשילד קטן צורח שהוא רוצה רק את אבא, אפשר לתת לו את אבא וזה לא נורא. עוד חצי שנה הוא יהיה גדול יותר וזה יהיה אחרת. לא חייבים להילחם על הדבר הזה. אתם צריכים לקבל החלטה אם אתם מקלים עליו ויושבים על ידו עד שהשלב הזה יעבור”. 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM