בימים כתיקונם נישא הסופרנו המלוטש של זמרת האופרה הילה בג'יו במלוא חללו של המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, משכנה של האופרה הישראלית. כך היא שרה שם להנאת הקהל שלל תפקידים ראשיים ומרכזיים, ביניהם לוצ'יה ב"לוצ'יה די למרמור", יוליה ב"רומיאו ויוליה", רוזינה ב"הספר מסביליה", טיטניה ב"חלום ליל קיץ", גילדה ב"ריגולטו", הילד באופרה הישראלית "הילד חולם" ועוד הרבה.

הערב מצפה לבג'יו משימה שונה בתכלית בפסטיבל פליציה בלומנטל, שנועד להיערך במרץ במוזיאון תל-אביב ומחמת הקורונה נדחה לקיץ. לאחר שהמגפה נמשכת, הוא הועבר למתכונת דיגיטלית ומרבית מופעיו משודרים בשידור חי מאולמות המוזיאון בעמוד הפייסבוק של מרכז פליציה בלומנטל. באחוות דיוות תחתומנה הערב בג'יו ועמיתתה המעולה קרן הדר את הפסטיבל המקוצץ.

והקהל?
"לצערנו לא נראה את הקהל בבתים ועלינו להסתפק בלהיות קהל של אחת לרעותה. זה מה שקשה. קרן ואני לא רגילות להופיע בלי פידבק מיידי מהקהל. הרי אנחנו, האמנים, ניזונים מהאנרגיות צצנו. בלי זה זה הרבה יותר מאתגר. בנוסף השידור החי מרים את מד הלחץ".

שבדרך כלל לא חסר לכן...
"אכן, אבל עם הקהל הוא הופך להיות משהו כיפי".

מה דעתך לאמץ את סידור החרום?
"לא, תודה. זה לא הולך, אופרה בלי לנשום את הקהל ולחוש את המבטים שלו. זה מה שנותן לנו את הכוח להופיע. בסופו של דבר, זו כל מהות המקצוע שלנו".

אחרי הכל ההצגה חייבת להימשך.
"היא חייבת להימשך, כשאני נהנית להיות במצב של עשייה. בכאוס שיש מסביב אני מוצאת נחמה, אפילו מקום מפלט ממנו".

כמעריצות התרבות הצרפתית, לדבריהן, בג'יו את הדר תופענה הערב בפסטיבל, בליווי הפסנתרנית יעל קרת, בתוכנית "פרנקופיליות נהנות יותר", שכולה על טהרת המוזיקה הצרפתית - קלאסית וקלה. הו תשמענה בה משירי מלחינים צרפתיים, שפעלו במחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ועשרים, כמו פורה, דביסי, פולנק, ראוול וסאטי, לצד שנסונים, המוכרים בביצוע אדית פיאף, ברברה ועוד.

אם לעבור לסיפורה האישי של בג'יו, דור 12 בארץ, נצר לרב הראשי של חברון, הכל החל כשאמה המורה רצתה שתלמד פסנתר. "הייתי שרה בשיעורי הנגינה במקום לנגן ברצינות", היא מודה ב"חטא" העבר. "אז לא הייתה ברירה אלא להעביר אותי למקהלת ילדים שהייתה לביתי השני. כך נהייתי בגיל עשר זמרת, כשהמשמעת הנוקשה במקהלה מהווה לי בסיס עד היום".

למעשה, עם כל הנאתה ב"אנקור", המקהלה הירושלמית האיכותית, בג'יו בכלל לא פנטזה להיות זמרת אופרה, "משהו שנראה לי גדול מהחיים". "כשראיתי בגיל 16 לראשונה אופרה וזו הייתה 'לה בוהם" מאת פוצ'יני, ככל שזה הקסים אותי, כך זה גם הפחיד אותי", היא מעידה.

אותו פחד הביא אותה להתעקש על שירות צבאי רגיל ו"לשנתיים אפילו התנתקתי לגמרי מהמוזיקה". מסתבר שזו הייתה פרידה זמנית: "כשהשתחררתי, שום דבר לא עזר. כנראה, שהמוזיקה הייתה מוזרקת אצלי כל כך חזק לווריד עד שכל כיוון אחר נראה היה לי משעמם לעומתה".

בג'יו סיימה בהצטיינות את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל-אביב ומודה שלא היה לה קל המעבר מהחממה המגוננת שם אל הדבר האמיתי שנקרא קריירה. "עבדתי קשה על עצמי כדי להתגבר על פחד הקהל שהיה לי", היא מספרת עוד. "עם הזמן, למדתי לאהוב את הבמה ולחשוף את עצמי עליה, גם אם מטבעי אני ביישנית".

בדרכה אל הקריירה הבינלאומית סובבת העולם שלה רכשה את ראשית נסיונה האופראי ב"אופרה סטודיו", גוף הפועל לצד האופרה הישראלית. מאז היא הופיעה לצד האופרות בקונצרטים וברסיטלים מסביב לגלובוס. עם זאת, היא מודה ש"אין כמו הבית, מול קהל מוכר ואוהב, מה גם שהתנאים בבית האופרה שלנו הם מהטובים בעולם".

כעת, אנחנו חוזרים לקורונה. "העונה הנוכחית הייתה אמורה להיות מהעמוסות ביותר שלי", מדווחת בג'יו שרגילה להיות "על המזוודות" ולפתע מצאה את עצמה מקורקעת כמו ציפור בלי כנפיים. "במסגרת פרויקט עם 'הרביעייה הירושלמית' סביב אלבום 'יידיש קברט' שהוצאנו הופענו ברחבי אירופה. בסוף פברואר חזרנומספרד ומאיטליה ישר לבידוד. נאלצנו לשנות את מסלול הטיסה שלנו לאחר שכבר לא היו טיסות ממילאנו".

על בג'יו היה להתרגל בבת אחת למציאות אחרת: "נהיה לי הרבה יותר זמן עם המשפחה, משהו שמאוד התגעגעתי אליו, בפרט לאחר שהייתי שלושה חודשים רצופים בדרזדן שבגרמניה. הבנות שלי רותם, בת 12 ויהלי, בת חמש חיכו לי, כמובן גם בעלי, שרון, שהוא איש-הייטק (חובב רוק כבד ביסודו שבהשראת רעייתו שינה את טעמו המוזיקלי - י. ב-א). שרון ממשיך לעבוד והוא עוגן היציבות במשפחה שלנו, מה שחסר לאמנים רבים ".

"עכשיו הבנות שלי כבר רוצות שאסע קצת", מוסיפה בג'יו. "הן רגילות לחופש ולעשות מה שהן רוצות. פתאום כשיש להן אמא פול טיים, אולי זה מלחיץ קצת. אני משתדלת לפנק אותן ככל שניתן. גיליתי מחדש את חדוות הבישול להנאת המשפחה שלי. כמו כן, בזמן הפנוי שיש לי כעת למכביר שכללתי את האיטלקית שלי ואני משלימה חוסרים בצפייה בסדרות טלוויזיה". 

בג'יו איננה מהמתלוננים, אבל למעשה היא מהמובטלים שמקבלים דמי אבטלה. ככה זה כשהתבטל לוח ההופעות שלה לתקופה הנוכחית, כולל סדרת קונצרטים עם תזמורת "קאמרטה", קונצרטים עם התזמורת הקאמרית תל-אביב, סדרת קונצרטים עם התזמורת הסימפונית חיפה וכיכוב ב"לה טרוויאטה" מאת ורדי באופרה הישראלית.

"לא קל לי למצוא את עצמי מול לוח הופעות ריק, כשבמשך חודשים אין כלום", היא משתפת. "יש אנשים, שלא מבינים שמוזיקה היא לא רק המקצוע שלי, אלא כל החיים שלי. יש שמציעים לי לעבור למשהו אחר, אם המצב הנוכחי יימשך".

היית עושה את זה?
"לא פסלתי את זה על הסף. אני מקווה שהמשבר ייגמר לפני שאיאלץ לעשות את זה".  

לבסוף, כמי שאצלה הקול הוא הכל, איך את שומרת על ה"נכס"?
"בימים אלה זה בהחלט מאוד קשוח. מבאס להתאמן כשבינתיים אין שום אופק. אבל אין ברירה. כאן עלי להרים את עצמי כל פעם מחדש. אני משתדלת לעשות כל יום כמה תרגילי פיתוח קול ועלי להודות שבנושא הזה הורדתי הילוך באופן משמעותי".