תשעה באב, יום התענית והאבל על חורבן בית המקדש השני, הפך במרוצת הדורות ליום אבל על אסונות שונים שקרו לעם היהודי. מגילת איכה, היצירה העיקרית המייחדת את היום הזה, היא קינה גדולה, הבעת צער כואב וקורע לב על האסון הנורא: חורבן בית המקדש, חורבן ירושלים ובעיקר חורבנו של העם. ועדיין, בתוך האבל העצום, נותנת לנו המגילה הסבר לאסון, והוא החטאים המוסריים והדתיים שהעם חטא בהם. על כך אמרו לנו חכמי התלמוד: "...אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם".
(בבלי, מסכת יומא, ט' ע"ב).
מה פירוש אותה שנאת חינם שחכמים בתלמוד מדברים עליה? זו השנאה בה אנו לא רק מתנגדים או חלוקים על דעתו של האחר, אלא שונאים את עצם מהותו, עצם קיומו, ומתוך כך רוצים בהתאיינותו. זוהי השנאה שאינה לגופו של עניין, אלא לגופו של אדם. שנאה שתכליתה היחידה היא השנאה עצמה, שנאה שיכולה רק להפריד, לכלות ולהרוס, ולעולם לא להכיל, לגשר או לבנות.
והנה, רק שבוע לאחר יום האבל הנורא, שמפגיש אותנו עם כוחה ההרסני וחסר הטעם של שנאת חינם, אנו חוגגים את ט"ו באב. חג עתיק, מקורו חקלאי כנראה, ובו "...בְּ נֹות יְּרּושָׁ לַיִם יֹוצְּ אֹות בִ כְּ לֵי לָׁבָׁ ן שְּ אּולִין...יֹוצְּ אֹות וְּ חֹולֹות בַ כְּ רָׁ מִ ים. ּומֶ ה הָׁ יּו אֹומְּ רֹות? בָׁ חּור, ש ָׁ א נָׁא עֵ ינֶיָך ּורְּ אֵ ה, מָׁ ה אַ תָׁ ה בֹורֵ ר לְָׁך..." (משנה, תענית, ד', ח). חג של שמחת התאהבות, אהבה וזוגיות. כמה מחכמי המשנה הוסיפו פירוש לחג העממי הארצישראלי הזה: הם קבעו כי אירועים מסוימים של תיקון חורבן כלשהו שהתרחש עוד לפני חורבן בית שני, קרו דווקא בו. בנוסף פירשו, כי ביום זה ייבנה בית המקדש השלישי, וכך הטעינו למשמעות המועד נחמה ותקווה. במרוצת דורות הגלות דעכו מנהגי החג, אך עם התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל הייתה לו עדנה; שורשיו כחגיגת מחולות בכרמים דיברו ללב החלוצים ונעשו ניסיונות שונים לבססו כחג מחולות, לייחדו לאירועי שידוכים אזוריים ועוד. בהדרגה הוא הפך לגרסה העברית של ולנטיין'ס דיי: יום האהבה (הרומנטית) הישראלי.
אהבה רומנטית היא דבר מקסים, אך האמנם רק אהבה מסוג זה נחגגת בט"ו באב? בתרבות היהודית אהבה זוגית-רומנטית מתפרשת, לעיתים קרובות, כסמל לאהבה בין אלוהים ועמו ישראל. התאהבות ואהבה רומנטית מטבעה סוערת, מלאת ותשוקה, ממלאת את כל ישותנו, נתונה לתנודות הרגש ולעיתים, לצערנו, קצרת ימים. אהבה בנוסח הדימוי "בין אלוהים לעמו", כלומר בין שתי ישויות רעיוניות, הינה אהבה השואפת למחויבות והמשכיות, ליכולת להתגבר על קשיים ומחלוקות, לראיית הצד האחר במלואו, וגם אם הוא טועה, במצוקה או מעורר התנגדות – להכילו במלוא אנושיותו. אהבה זו הינה לגופו של אדם, גם כאשר עניין זה או אחר נמצא בחילוקי דעות או כאשר דרכי החיים שונות. זו אהבה שלעתים אנו מכנים אותה "אהבת חינם" או "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה שנוטים לייחסה לאהבת הורים לילדיהם, אך היא יכולה להיות גם בין בני משפחה שונים, בין חברים וחברות, בין קהילות ומגזרים ואפילו בין עמים. זו אהבה שיש בכוחה לגשר, לגשר על מחלוקות, למצוא את המשותף ולבנות יחד עתיד טוב יותר.
משבר הקורונה קורא לנו לאמץ סוג זה של אהבה, על מנת להצליח לעזור ולהיעזר בימים קשים אלה, למען ההתאוששות של כולנו. בשבוע הדחוס הזה, בין אבל החורבן, זכרון שנאת החינם וההכרה בקלקולים מעשה ידי אדם, ובין חגיגת היכולת לאהוב בתשוקה וגם בקבלה, מחויבות
ואנושיות, יש בידינו בחירה: "...אם נדע לאהוב/ גם קרוב גם רחוק/ האימה והצער/ לא יהיו לחם חוק... אם נדע לאהוב/ כל צמא ורעב/ אדם אז לאדם/ לא יהיה זאב..." כך כתב יעקב שבתאי. כאב החורבן, אם כן, יכול לחייבנו לאהבת אמת; האם נצליח בכך? האם נדע להתמודד עם מחלוקות ולפעול מתוך אחדות, אהבה, חמלה? האם נצליח לדרוש זאת ממנהיגינו ומעצמנו למען סביבתנו? אולי אם נזכור כי סיכוי אמיתי לעולם טוב יותר קיים אך ורק באהבה, נצליח להתעלות מעל השנאה וההרס ונשלב ידיים בתקווה. זהו לקחה הנוקב של ההיסטוריה שלנו.
הכותבת היא רבה חילונית-הומניסטית, עורכת טקסי חיים ומפגשי תרבות יהודית.