מברנש ידידותי וחביב הפכתי לאדם אובססיבי לניקיון וטיפוס חרד

הקורונה הפכה אותנו לעם היסטרי ואותי לאדם מלא בפוביות. הפחד מקיף את חיי בוקר, צהריים ולילה. כמו אחרון הקשישים, האוזניים והעיניים שלי צמודות למבזקי החדשות, למשדרים המיוחדים ולתוכניות האקטואליה ברדיו ובטלוויזיה.

אני חייב להיות מעודכן תמיד כדי לדעת בין היתר איפה נמצאים מוקדי ההדבקה היומיים, על מנת להתרחק מהם עד כמה שאפשר. מבחינתי שיורידו לי את האף וישייפו לי את האוזניים - רק לא לחטוף קורונה. החום הגבוה, אובדן חוש הטעם וכל אי־הנעימות הכרוכים במחלה קטלניים בעיניי.

בהתאם לכך כל זיק של שיעול קטן שנשמע מרחוק מתלקח למדורה של חששות, ועכבר מתעצם לפיל ספקולטיבי. יותר נכון, לממותה. הלך הרוח הזה מעצים את הרגשות שלי עשרות מונים, וכפועל יוצא מכך, כשאני עובר בקרבתם של אנשים במרכז קניות סגור או סתם באוויר הפתוח, אשאג עליהם בלי שום הכנה מוקדמת וללא בושה: "שים מסיכה גם על הנחיריים, אדוני, אתה רוצה להדביק את כולנו?".

השתניתי לחלוטין. השלווה עזבה אותי לטובת מתיחות תמידית. תוך שבועות ספורים הפכתי מטיפוס ידידותי ואוהב אדם למפלצת אובססיבית לניקיון ולריחוק חברתי. שני המטרים המומלצים כבר אינם מספקים אותי - שלושה זה המינימום. והכי טוב? לא להיות בחברת בני אנוש כלל. עבורי ההיגיינה היא מעל לכל. לפני שאשב בבית קפה, למשל, אדאג לרסס במתז אלכוהול מרוכז חפצים ובני אדם שנמצאים סביבי. כיסא, שולחן ומלחיות. ואם המלצר לא ממלא באדיקות את ההנחיות בכל מה שנוגע לכיסוי הפנים ברמה של בורקה במכה, אקום ואלך בבוז מופגן וקולני.

המציאות הזו משנה פעולות יומיומיות פשוטות והופכת אותן למבצע צבאי. השבוע, כשהוצאתי את בתי מהגן בשעת אחר הצהריים, הנדסתי את תנועתי כאילו הייתי מינימום מיכאיל ברישניקוב. נעתי בריקוד ססגוני בין הורים לגננות, מדלג ומקפץ. נמנעתי מלומר שלום ומליצור קשר עין, ולא הייתי נחמד כלל וכלל. בלי "אהלן", בלי "מה נשמע?". תסלח לי הגברת חנה בבלי, אך הבריאות שלי חשובה מנימוסים והליכות.

הדבר המלחיץ ביותר עבורי מגיע כשהקטנה משתעלת עליי. פתאום, בלי הכנה מוקדמת, היא מפנה את ראשה אליי ופורצת בסדרה של קולות גרוניים עמוקים. כל כחכוח שלה מעלה בי את הרצון לשלוח אותה לחופשה אצל אחת מהדודות שלה. למכון הכושר הפסקתי ללכת. בכלל. אני משלם לעשרות מוסדות חיטוב וחיזוק שבהם יש לי מינוי חודשי, אף על פי שלאף אחד מהם איני מגיע לאחרונה. החשש שאיזה טיפוס שרירי במיוחד יתעטש לכיווני בשיאה של הנפת משקולות וימלא אותי ברסס טיפתי מרתיע אותי יותר מהדיאלוג עם הכרס שתפחה בינתיים.

ומה בדבר ההפגנות המתרחשות באופן קבוע ברחוב בלפור בירושלים ובגשרים בכל רחבי הארץ? מחאה היא תמיד דבר מבורך, לא משנה באיזה צד של המפה אתה נמצא. אבל קשה לי לחשוב על דמוקרטיה ושאר ירקות כשכולם מסביב צמודים כל כך. מספיק סילון מים משטרתי סורר שיעיף מסיכה לאדם שנושא בגופו את הווירוס המידבק - והלך על כולנו. אני מעדיף לשבת בבית המבוצר שלי.

הלחץ מכך שאולי נדבקתי בטעות לא עוזב אותי. הוא שולח אותי במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע למקרר ולמזווה. הסיבה לכך היא שאחד התסמינים הכי מובהקים שמצוינים בידי המומחים שוב ושוב בקשר להימצאותו של הנגיף בגוף החולה הוא אובדן חוש הטעם.

כשהקורונה נוחתת בגופו של האדם החולה, הוא גומע את היין כמים, והסחוג והדבש יורדים לו בגרון באותה צורה. לכן כדי לקבוע בוודאות שלא חטפתי את הווירוס, הפה שלי עובד שעות נוספות: חמוץ, מתוק, מלוח, הכל נדחס פנימה. מרפרף על לשוני ומעביר למוח מסרים מפיגי מתח שלפיהם אין מה לדאוג. כרגע.

לפני שלושה שבועות עשיתי בדיקה. התוצאה הייתה שלילית. אבל מאז מטושים רבים עברו במימי הירקון ליד הדרייב־אין, וסלבס רבים נרשמו כנדבקים. מי יודע, אולי עד פרסום הטור הזה כבר תהיה תוצאה אחרת ואשב ספון בביתי, מרוחק מכל אדם, עם קורונה שתסמיניה שיעול קורע גרון וחום מרקיע שחקים.

למרות אמצעי הזהירות הרבים והמלחמה הפסיכולוגית והממשית שלי עם הצרה הזו, בסוף המחלה תפקוד אותי. את כולם אני מניח. בגל השני, השלישי או התשיעי כולנו נידבק, ואז נבין שהחרדה הלאומית והעולמית הייתה לשווא, כי ההידבקות ההמונית היא דבר בלתי נמנע.