בעירבון מוגבל: הנה אני אומר את הדברים לידיעת כל המצקצקים בלשונם תוך גלגול עיניהם לשמיים בהתייחסותם אל “בבונים” כמוני, צ’חצ’חים, בלשונו הציורית של דודו טופז, מנוחתו עדן - אין שום דבר קדוש בזכות למחאה. גם במדינה שמקדשת ערכים דמוקרטיים אין זכות שהיא אבסולוטית. כשם שהזכות לחופש הביטוי נגמרת במקום שבו זכותו של היחיד לשמו הטוב נפגעת, כך גם הזכות למחאה מסתיימת במקום שבו מופרעת זכותם של אזרחים לחופש התנועה בכבישים בדרכם לבתיהם לאחר יום עבודתם או זכותם של מתגוררים בבתיהם למנוחה לאחר שעה מסוימת, כקבוע בחוק.

יש לא מעט זכויות שאינן נופלות בחשיבותן מהזכות להפגנה, ובהקשר זה חשוב גם להדגיש את זכות הקניין המוצאת את ביטויה בהגנה על הרכוש הפרטי, ומי שנכנס לחצר של בית מגורים כדי לעשות שם את צרכיו או מנפץ חלונות ראווה או מפריע למתגורר בבית לצאת מפתח ביתו כדי לנוע בחופשיות על המדרכות - מאבד את הלגיטימיות שלו להפגין.

ההפגנה בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)
ההפגנה בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

את הדברים החשובים הללו לימד אותי אהרן ברק בשעה שהגשתי עתירות אין־ספור לשחרור עצורים שביקשו לחסום דרכים ראשיות בתקופה שבה עמדה ממשלת ישראל לגרש אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון. בן לילה הפכה הזכות לחופש התנועה בכבישים לזכות יסוד שאין להתיר אפילו שמץ של פגיעה בה. אוטובוסים שביקשו להסיע מפגינים לכפר מימון, מקום התכנסותם של עשרות אלפי מפגינים, נחסמו ביציאה מהערים. צעדות של מוחים שביקשו לצאת מערים בדרום הארץ, משדרות, מאופקים וממקומות אחרים, עוכבו. עשרות אלפי שוטרים וחיילים התאמנו במשך קרוב לשנתיים כדי לעסוק במלאכה הקדושה הזאת, במירכאות כפולות ומכופלות, של גירוש מתנחלים מבתיהם. חלק מהעיתונות, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון - סלוגן שנרמס ברגל גסה עוד הרבה שנים קודם לכן - סתם את האף לנוכח הסירחון האדיר שנדף מחוות השקמים, מקום מגוריו של אריאל שרון, והלך עם נטיית הלב שלו: ליצור תקדים של גירוש המוני של מתנחלים מבתיהם; בתקווה שיבוא המשך ביהודה ובשומרון.

וזה מה שקרה: מי שרק התכוון לחסום נתיב תחבורה ציבורית נעצר והוחזק במעצר במשך חודשים ארוכים. היה נדמה לי שמני מזוז, אז היועץ המשפטי לממשלה, לא שמע על הזכות להפגנה. הוא הורה להגיש כתבי אישום נגד מפגינים. רבים מהם יוצגו על ידי, וכשהגעתי לבתי המשפט כדי לבקש את שחרורם, לא מצאתי אוזן קשבת. מערכת המשפט הייתה כבר אז מוטה, לתפיסתי. ניצניה של אנרכיה משפטית כבר היו באוויר.

יכול להיות שהחמצתי כמה שיעורים במהלך לימודיי, אבל מה שאני רואה עתה ברחובות איננו דומה לחלוטין למימוש של הזכות למחאה. אני מוצא אצל המפגינים רק שנאה חולנית ורצון ליצירת מהפכה שלטונית בדרכים שנראות לי מאפיוזיות. הבחירות הכלליות התקיימו לא מכבר, וזכה בהן מי שזכה בהן – ואת התוצאות הלגיטימיות שלהן אפשר לשנות רק בקלפי.

מחאת הדגלים השחורים: הפגנה בצארלס קלור ת''א (צילום: אבשלום ששוני)
מחאת הדגלים השחורים: הפגנה בצארלס קלור ת''א (צילום: אבשלום ששוני)

ובכל זאת, כשאני קורא דברים שכותבת איריס לעאל, פובליציסטית לעת מצוא, שכינתה בטוויטר את האנשים במחנה שלי “כלבים ימניים מצורעים” (ואז מחקה את הציוץ), אני מבין שאנחנו נמצאים על סף תהום - וחסר רק צעד אחד כדי שכולנו נידרדר לתחתית; מה שקרה לעם ישראל פעמיים בעבר. המשטרה מכילה את האירועים. מערכת המשפט הפכה זה מכבר בעיניי לצד מעוניין, ומי שעומד בראשה, היועץ המשפטי לממשלה, להתרשמותי, פועל לקריסת הגג על ראש כולנו. משהו לא טוב עובר עלינו. במחנה השמאל תמיד שאפו אלי מלחמת אזרחים כדי לשמור על ההגמוניה שלו. זה לא קרה בעבר, אבל הפעם אנחנו קרובים לכך יותר מאי פעם.