שירה זה לא נורא: שיריו של אלעד זרט יוצאים ממקום לא סטנדרטי ומביעים מרחב שתמידית מוטל בספק. קריאה בשיריו דמתה בנפשי למשחק פינג פונג בין מציאות לחלום, כשאני לא תמיד יודע מי האחרון שנתן את החבטה ומי מוביל במשחק. ואולי, זאת בדיוק הפוזיציה המעניינת לקרוא מתוכה את שיריו, כי היא חושפת בעיני הקורא פרשנויות דינמיות שככל שתבססנה את עצמן, כך הן גם תסתורנה את עצמן – וזאת לתחושתי גם החוויה הנהדרת שבקריאת שיריו. השיר ״הָריח״ מתוך ספרו החדש ״שומדבר לא ישתווה״, הוא דוגמה נהדרת כדי להיכנס למשחק הפינג פונג המסעיר הזה.

הָריח // אלעד זרט

מָה אֲנִי אַגִּיד לָךְ, שָׁנִים חִפַּשְׂתִּי אֶת הָרֵיחַ הַזֶּה
אֶת שֹׁבֶל הָרֵיחַ הַזֶּה נִשָּׂא אֶל אַפִּי
כְּמוֹ בְּסֶרֶט שֶׁל דִּיסְנִי, מְדַגְדֵּג בִּנְחִירַי
וְנוֹשֵׂא אוֹתִי מַעְלָה. שָׁנִים שֶׁל בִּלְבּוּל
בֵּין אֲרֻבּוֹת הַכִימִיקָלִים וּשְׂדוֹת הַכֻּתְנָה,
כְּשֶׁעוֹד מָכְרוּ לָנוּ שֶׁהָרֵיחַ הוּא
רֵיחַ הַדְּשָׁנִים הָעֲרֵבִים, רֵיחַ
הַחִטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה. וְיָדַעְתִּי – 
הָרֵיחַ הוּא כְּמוֹ אַהֲבָה
לֹא תּוּכַל לְשַׁקֵּר לֹא תּוּכַל
לְרַמּוֹת בְּטַעֲמָהּ. אָז חִכִּיתִי לוֹ
וְנָהִיתִי כְּמוֹ עַכְבָּר אֶל צְלִילֵי הַחֲלִילָן מֵהָמֶלִין.
הִנֵּה הוּא חוֹלֵף אוֹתִי וְעוֹבֵר
בְּמִסְדְּרוֹן הַבַּיִת. זוֹהִי הַשָּׁעָה.
רֵיחַ אֲהוּבָתִי בְּצֵאתָהּ
רֵיחַ הַסַּבּוֹן הַנִּשָּׂא מִגּוּפָהּ
וְכָל מְכָלֵי הָאָמוֹנְיָה מִתְפּוֹצְצִים בַּמִּלְחָמָה.

שורת הפתיחה של השיר נפתחת במילים ״מָה אֲנִי אַגִּיד לָךְ״, ובאין אנו יודעים מיהי אותה ׳לָךְ׳, נפרסות בפנינו אפשרויות שונות לבחירת השחקניות שתתמודדנה בטורניר. ומנקודה זאת, כל אחת מהן פותחת במהלומות כדי להתמודד על היותה מושא השיר. מי הן השחקניות? מתוך שלל האפשרויות שעולות בראשי, אבחר להתמקד דווקא במובנת מאליה – בת זוגו, אהובת נעוריו, האמנם? 

אלעד זרט (צילום: באדיבות הוצאת ''אפיק'')
אלעד זרט (צילום: באדיבות הוצאת ''אפיק'')

במסגרת הזאת, המשורר נזכר בעברם המשותף, ניתן רק להניח שמדובר בעיר חיפה (בֵּין אֲרֻבּוֹת הַכִימִיקָלִים), והזיכרון כולו נישא על גבי הריח שהיה אז ועתה הוא חוזר. כמו שאנחנו יודעים מהחיים שלנו, לעתים ריח פוגש אותנו במקומות בלתי צפויים ומזכיר לנו חוויות נשכחות (אצלי לדוגמה, ריח בישול פתיתים מזכיר את הצהרון אליו נשלחתי כילד). כאן, דווקא ריח הכימיקלים שליווה את נעוריו בצל ארובות האמוניה, נקשר בלבו כזיכרון שהוא אהבה (הָרֵיחַ הוּא כְּמוֹ אַהֲבָה), והנה הוא פוגש אותו כעת כשאהובתו יוצאת מן המקלחת וריח הסבון בגופה קושר בו את זיכרון רגש אהבת הנעורים. מנגד, שורת הסיום של השיר מציגה קרב – וְכָל מְכָלֵי הָאָמוֹנְיָה מִתְפּוֹצְצִים בַּמִּלְחָמָה. למה מלחמה? אולי זה לא בדיוק אותו הריח שהריח בנעוריו? נחזור קצת אחורה. 

המשורר מספר לנו שהריח הזה היה עבורו מושא כמיהה, והוא הלך אחריו כמו עכבר שבוי בקסמי החליל, ואז – הִנֵּה הוּא חוֹלֵף אוֹתִי וְעוֹבֵר. אינטואיטיבית הנחתי שהריח שעובר הוא אהובתו בצאתה מן המקלחת, אך מה אם הכוונה היא שהריח, הלכה למעשה, עובר אותו ורק אז מגיע ריחה של אהובתו מהמקלחת? כאן כבר מתחילה מלחמה – ריחה הרענן של אהובתו בהווה כובש את ריח הזיכרון המתוק של נעוריו בעבר, מעביר אותו הלאה, ומותיר למשורר שובל ריח חדש, שובל ריח שמשך שנים הוא חיפש אותו שיחליף את הריח הישן שהוא כולו שקר – כְּשֶׁעוֹד מָכְרוּ לָנוּ שֶׁהָרֵיחַ הוּא / רֵיחַ הַדְּשָׁנִים הָעֲרֵבִים, רֵיחַ / הַחִטָּה וְהַשְּׂעוֹרָה. ריח חדש הגיע לשכונה ועתה כל מכלי האמוניה מתפוצצים במלחמה. אם כך, די ברור לנו מי ניצח במשחק הפינג פונג הנוכחי.

ומה אם אותה ׳לָךְ׳, היא בכלל לא בת אדם ממשית? מה יקרה למשל, אם נחליף את ההבנה הראשונית שמדובר בבת אדם בכך שמדובר במדינת ישראל? משהו אחר לחלוטין קורה כאן, והנה נפתח לו משחק פינג פונג חדש.

השיר ״הָריח״ מתוך הספר ״שומדבר לא ישתווה״ מאת אלעד זרט
מחיר: 64 ש״ח
הוצאת ״אפיק״

לשליחת חומרים למערכת בנושא שירה הכוללים: שירים, מחזורי שירים, שירים אקטואליים, ספרים חדשים ורעיונות לפרויקטים נוספים, ניתן לפנות לכתובת הדואר האלקטרוני של המערכת: [email protected]