אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד שלושה חודשים או בקריאות הטרומיות שנועדו לאשר את ההחלטה לדחות את הצעת התקציב לנובמבר. ואז מה? בנובמבר יוגש תקציב חד־חודשי? ואם בנימין נתניהו ושות' יטרפדו את ההצעה בקריאות הבאות? נלך לבחירות. לא בטוח שעבור האופוזיציה, עם רוח גבית של תנועת המחאה, זה רעיון גרוע.

מה שבטוח הוא שהבלוף של נתניהו, תקציב חד־שנתי עכשיו, ספג מכה. בני גנץ הלך עד הסוף וכמו תמיד - נתניהו מצמץ ראשון. לא עזרה מקהלת התקשורת הימנית ששוררה באדיקות "נתניהו חזק, גנץ חלש והוא יישבר". אבישי בן חיים, הכתב לענייני חרדים של ערוץ 13, היה נחרץ: "אם אין תקציב חד־שנתי הולכים לבחירות!". במקום דיווח עיתונאי שכולל דיווח מחויב המציאות על הפרת הסכמים, שהיא הסיבה למסיבה הנוכחית, בן חיים הצטרף למלחמה הפסיכולוגית בהשראת בלפור. לאור העובדה שמדובר בבחור מתוק ותמים אני נוטה לחשוב שבן חיים מבין פחות בחרדים ועוד פחות בנתניהו. 

גנץ לא בנוי לעמוד בלחצים? הלחץ האולטימטיבי על פוליטיקאי מכהן הוא החלטות של להיות או לחדול. במובן הזה גנץ של ההחלטה האחרונה הוכיח שהוא קיר, ולא משנה איזו מכה יספוג מהשמאל או מהימין. נתניהו לעומתו הוא נערת גומי. גנץ דרש תקציב דו־שנתי, ונתניהו "דחה", יותר נכון נדחה לקריאות הבאות על חוק התקציב.

האמת, לא משנה מה הוחלט או יוחלט לגבי תאריך הבחירות, משום שהקמפיין של נתניהו מתנהל כאילו הבחירות מחר. עם השטיקים והטריקים. להבדיל ממערכות הבחירות עד היום, כולל הצגות האחדות המזויפת, בבחירות האלה ברור שמדובר בשני עמים הקרויים שמאל וימין. הקרע ביניהם הוא לא רק פוליטי או אידיאולוגי אלא קיומי. זהו מצב של או אנחנו או הם. הפגנות המחאה מחדדות תהום נוספת "בינם" ל"בינינו", והמאבק הוא על כל הקופה. 

שקרים ילדותיים בסגנון קלוגהפט והבוטים, כמו שמאלנים מפוברקים שהפכו ביביסטים, הם כסף קטן ומזויף במשחק הגדול שהוא תזוזה טקטונית ביחס הציבור הימני לנתניהו אישית (ירידה עקבית בסקרים) ונחישות גוברת באגף שמאל. כל מי שיש לו מנוף כוחני כלשהו בחברה הישראלית מבין שהסיכויים לסיכול משפטי נתניהו הולכים ומתרחקים, ועמם סיכוייו למלוך לנצח. כרישים שמריחים דם, במקרה הזה את דמו של נתניהו, עשויים לעמוד מנגד. סריסיו וטפיליו עשויים להגביר את רמת האלימות וכל מי מן המעורבים שמבין שראשו עשוי להתגלגל בקרב בין "אנחנו" ו"הם" יחצה קווים נורמטיביים כדי להישרד. 

אפילו טיפוס ממלכתי כמו אביחי מנדלבליט. לפני שבוע הודלפו פרטים על כך שהוא "שוקל" לבטל את תיקו הנוכחי של אריה דרעי "מחוסר ראיות". דרעי הוא משנה משחק בכיר בקרב על הקדמת הבחירות או על דחיקתו של נתניהו לקיר. מתנהל נגדו תיק בעייתי, והסיכוי שלו כעבריין רצידיביסטי לחטוף ביקור חוזר בכלא הוא יותר מסביר. לדרעי יש בעיה עם מצביעי ש"ס שהמירו את הערצתם לרב עובדיה בהערצה עיוורת לנתניהו, ועדיין הבעיה הגדולה יותר של דרעי היא קיום משפטו שלו. יש להניח שהוא הבין את הרמז המודלף, ובכלל, כיף לראות איך מנדלבליט מאכיל את נתניהו בתרופה שלו, ככתוב בתורתנו הקדושה "עם נבל תתנבל". ככה? נתניהו שיגר אליו מכתב מופרע ומופרך שעסק בסיכוי שהוא יירצח ורעייתו תיאנס. ככה? מנדלבליט החזיר לו בעובדות יבשות פלוס עקיצה ארסית בדבר חלקו שלו בשקרים ובהסתה.

העניין הוא שגם תומכיו של נתניהו יודעים שהוא משקר. לדידם מנהיג משקר וחזק זה בסדר. מנהיג משקר וחלש זה בעייתי ואולי אפילו לא מוסרי. הניסוי המרתק שמתחולל כיום הוא לבחון אם תהיה לחשיפה המצטברת של השקרים והחולשות של נתניהו השפעה על החלקים המתנדנדים במערכת הבחירות, מתי שלא תהיה. במובן הזה ההשפעה של הפגנות המחאה עשויה להיות מכרעת. 

משחק חדש
בינתיים, לכאורה, שום דבר לא השתנה. לכחול לבן אחרי נסיגתו הנוכחית של נתניהו אין סיבה לפרק את הממשלה. גנץ עצמו מותקף מימין ומשמאל, מדמם מנדטים בהתאם ומתפקד כיום על תקן של טייס קמיקזה פוליטי. ככזה הוא יעיל יותר מכל האופוזיציה גם יחד בכך שהוא מאט את הספינה שאליה התרסק. וזה היופי של הפוליטיקה המתעתעת בדמדומי נתניהו. מחר אולי הוא נבצר, מחרתיים גנץ ראש ממשלה ומתחיל משחק חדש. 

בינתיים, גם אם כחול לבן ימשיכו לתמוך בממשלת נתניהו - המצב כיום, ללא קשר לתאריך הבחירות, הוא שבירת מחיצות בין קואליציה ואופוזיציה. כחול לבן ישתפו פעולה בנקודת השבירה של נתניהו, ויאיר לפיד ישתף פעולה עם המשותפת לטובת אותה מטרה. כשהבין, באיחור, שהמחאה צוברת תאוצת גל צונאמית, שיגר לפיד את אנשיו כדי לתפוס נוכחות על גשר בדרך לירושלים ונראה שהוא ינסה לרכוב על הגל בהמשך - ואגב, ברוך הבא. 

את מנהיגות המחאה הוא פספס. אילו היה עומד במחסומים מול שורת השוטרים או יושב בבלפור בימים הראשונים, הוא היה כיום המנהיג הבלתי מעורער. נראה שהוא לא ממש בנוי מהחומרים של מנהיגות רחוב מיוזעת, מתחככת וניחרת ומעדיף להסתחבק עם המראיינים באולפנים. החשבון הקר שלו, וכנראה הנכון, שאת ההנהגה כובשים באמצעות פוליטיקה ישנה וחיבורים חדשים. שיתוף הפעולה עם המשותפת הוא חידוש מרענן, אבל אין לו בעיה (אם העם ידרוש, כמובן) לשלוף את הכיפה מהכיס ולחזור לשיתוף פעולה עם בנט. אין ספק ששניהם חולמים בלילות על מצב שבו לפיד רה"מ ובנט שר ביטחון. בימים ובמציאות בנט הוא המייצג הישיר של ההוויה ההתנחלותית שעושה שימוש באלוהים כדי להצדיק את התנהגותה. שלא לדבר על תלותו הגמורה של בנט ברבני ההתנחלויות ובשותפו הבכיר סמוטריץ', וכאן מגיעה תנועת המחאה. 

ההפגנות הן שירוג שרירים של ישראל הראשונה. כדי שהן יהיו אפקטיביות במובן האלקטורלי, הן חייבות למשוך קהלים נוספים. ב־14 ביוני 2020, בראשית עונת ההפגנות, כתבתי כאן: "לידיעת יש עתיד, אין כחול לבן, הערבית המשותפת, העבודה המפורקת, מרצ, בטלני בתי הקפה וכל מובטלי הקורונה ונפגעי הסיוע הממשלתי: לא חשוב מה הנושא ומי המפגין. אתיופים, נכים, מובטלים, פושטי רגל ויד, סיפוח, שחיתות, עצמאים, בלפור, חמסין - הכל הולך. העיקר שייצאו לרחובות. זועמים. אפילו השולמנים נציגי העצמאים אמורים להבין זאת". ואכן השולמנים התנערו מהסוס הטרויאני שנתניהו ושות' השתילו להם והופיעו בהפנינג הזועם בשבת האחרונה. עכשיו תורם של השאר.


[email protected]