שמונה בערב. אני יושב בסלון על הספה הוורודה (מה חשבנו לעצמנו כשקנינו אותה?), צופה בטלוויזיה ומחכה לנאומו של ראש הממשלה. אשתי יצאה מהבית לטובת אימון כושר, ואני נשארתי לבד עם הקטנה. 

היא לא נרדמה בעריסה שלה. הנחתי אותה אצלנו בחדר על המזרן הגדול שממלא את מיטתנו ושכבתי לצדה. עיניה נעצמו. ברגע שהנמנום נכנס לפעולה, כיביתי את האור והחשכתי את האזור. עזבתי את מיכאלה לטובת המסך. המחשבה הייתה שבלי הנוכחות שלי השינה תכריע אותה מהר יותר. 

ההרדמה היומית איתה היא כמעט תמיד סיפור. מודה אני שזו מטלה שגדולה למידותיי. אני אף פעם לא מצליח בזה. אשתי אלופה בתחום, ובכל פעם שמגיע תורי, מתפתח ביני לבין הקטנטונת מאבק אימים שכולל בכי וזעקות מצדה מול חנופה ועורמה מצדי. בסופו של דבר, אחרי שעצביי מותשים ושערותיי נמרטות, מיכאלה שוקעת בחלומות, ואותי פוקדת תחושת הישג.

בערב ההוא, בשלב המדובר היא נכנסה למצב טרום שינה בעודה שכובה במרחק 30־40 סנטימטרים מקצה המיטה. לא הזזתי אותה למרכז המיטה כדי להימנע מהפרת שלוותה. כך חלפה חצי שעה. היא שם ואנוכי במרחק רבע קיר ממנה. מדי פעם קפצתי אליה לראות אם העיניים שלה נעצמו. ממבט חטוף הסתמן שהן בהחלט בדרך. חדשות טובות. מי יודע, אולי עד שזוגתי תשוב אהיה חתום על מילוי משימה הישגית בהצטיינות יתרה - הרדמה למופת. 

שקעתי בחדשות. האזנתי לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והצצתי מדי פעם בנייד, לבחון את הכעסים ששצפו את הפיד בטוויטר ובאינסטגרם. פתאום, משום מקום שמעתי רעש מחריד. בום. כמו מטוס שחורך את המרחקים במהירות על־קולית. מכה או חבטה. רעידת אדמה. אי אפשר לדעת מה עוצמתה במדויק. קמתי בבהלה וניתרתי למקום האירוע. 

מצאתי את הקטנה יושבת על הרצפה, סמוך לדופן של המיטה ובוכה. מתברר שהיא התגלגלה ממנה ונפלה. זה קרה מהר. ראיתי רק את התוצאה. כמה סרטים רצים בדמיון בשניות הללו. הרגעתי אותה ובדקתי את הראש. אין חתך, אין דם, אבל בלונקה קטנה החלה צומחת. בשבילי זה היה כמו חץ בלב. כואב בצורה איומה. הדמעות שלה נעצרו והלחיים יבשו. היא נרגעה מהר יחסית, אבל אצלי השתוללה מערבולת שלתוכה נדחסו הסיוטים הכי גרועים של חיי.

בתערובת של רגשי אשם ותחושת כישלון התחלתי לבחון אותה טוב יותר ולבדוק אם המוח עובד כמו שצריך. "איפה הפה?", שאלתי בקול רם ובלב נשאתי תפילה חרישית. מיכאלה הצביעה בנחישות על השפתיים שלי. נשמתי לרווחה. "והאוזניים?", גם את השאלה הזו פתרה יפה ובידענות. כך המשכנו הלאה עם משחקי הזיהוי, מהסנטר ועד המצח. ועדיין, החשש עמוק. אולי, למרות הבקיאות קרה לה משהו והרגע הזה של חוסר תשומת הלב הטיפשי הותיר בה נזק מכריע ובלתי הפיך? איזה אבא מחוריין אני? אולי בכלל אינני כשיר לתפקיד? למה הזנחתי אותה, לעזאזל? 

יימח שמן של הטלוויזיה ואינסטגרם. איך הסטתן את תשומת לבי ממה שחשוב בחיים לטובת מידע ורגעים מיותרים. למה הייתי חלש עד כדי הזנחה? ההלקאה העצמית נמשכה זמן רב, ובינתיים שנתה של הקטנה הפליגה לחלום רחוק. היא אפילו החלה לנחור כשחיוכים מתוקים עיטרו את פניה. אצלי כלום לא נמוג. טונות של שנאה עצמית נדחסו לתוך הקודקוד. 

עברתי רגעי אכזבה רבים בחיים שבהם הרגשתי שאיני עומד בציפיות שהצבתי לעצמי. כישלונות בלי סוף. התרסקתי וקרסתי. אבל תחושה כמו זו שפקדה אותי באותו הרגע לא הכרתי מעולם. 

פתאום נשמעה דפיקה בדלת. אשתי נכנסה מיוזעת ואנרגטית מהאימון. סיפרתי לה בקצרה את שאירע. היא ניגשה לילדה, העירה אותה, בדקה וקבעה שהכל בסדר. אין מה לדאוג. זה קורה. הילדה תקבל עוד הרבה מכות בחייה. זה חלק מהמציאות ומנתיב ההתבגרות. קיבלתי את ההסבר, אבל לא סלחתי לעצמי. 

את שאר הלילה ביליתי מתוח על כורסה קטנה מול עריסתה. בסוף, למרות תחושתי, כל זה סיפור קטן. מכה מזערית וחולפת, תודה לאל, שתישכח במהרה וספק אם נזכור ממנה משהו. עכשיו, תארו לכם מה עובר על אב שבתו בת ה־16 נאנסה בידי גברים חסרי מצפון בערב אחד באילת. מה שאני חוויתי מוגבר בעוצמה אטומית ומיליוני מונים. לך תמשיך לחיות אחרי שמנוולים שטניים עושים דבר כזה לתכשיט היקר ביותר שלך בחיים.