אורי לברון, "זה שהיה כאן קודם", כתר, 347 עמ'

הרומן השלישי של אורי לברון מבטיח דבר אחד (מזימות בינלאומיות) ומקיים דבר אחר ("הנזיר שמכר את הפרארי שלו", ובמקרה הזה את הפורש), אבל לא נורא. יונתן נבות, שהוא גם יוני ויו יו, חוטף נבוט בראש - טוב, לא בדיוק, אבל איך אפשר לעמוד בפיתוי? הוא נופל מגובה רב (3 מטר), בחווילתו הנובורישית המפונפנת בסביון, מסולם שלא הייתה לו שום סיבה אמיתית לטפס עליו מלכתחילה, ומוצא את עצמו כלוא בגוף של יועץ פוליטי בכיר בן 49, עם זיכרונות של בעל בר (ששמו "אינטרפול", אפרופו המזימות הבינלאומיות) בן 24. כל מה שקרה לו ולעולם אחרי 1993 לוט בערפיח כבד במוחו הזקוק לאתחול בהול. הוא לא יודע מה זה סמארטפון, וואטסאפ ופייסבוק, ואין לו מושג שנרצח פה ראש ממשלה מכהן.

האירוע הזה לא מוזכר כלל בספר, שבו מנהלת את המדינה ממשלה כמעט אוטופית, חפה משחיתות ומכל חשד לפלילים, שבראשה בחור כארז, ארז סירקין, קצין קרבי (ונהג מונית) בדימוס, אב לארבעה, שנבות מקורב אליו במיוחד. אבל נבות בן ה־24 כאמור לא מכיר את נבות בן ה־49, סולד ממראהו החדש ומכנה את עצמו בבוז "יוני כרס", ומתקשה להתחבר רגשית לאשתו הקונדיטורית ולשני ילדיו המתבגרים, כולם זרים גמורים מבחינתו.

 לטענת ראש הממשלה, נבות מסתובב עם הכספת שבה שמורים כמה מהסודות הנפיצים ביותר של המדינה. הכספת היא ראשו הפגוע של נבות, והזמן קצר והמלאכה מרובה; מתברר שנבות חייב להשתקם ולחזור לעצמו במהירות שיא, כדי להניע מהלך מדיני חשאי חשוב ומכריע מאין כמוהו. 

התהליך סבוך והמתח גדול, ולברון מקדם את העלילה ביעילות, וגם כשהיא משנה כיוון והופכת למעין טלנובלה רוחנית על משבר אמצע החיים, קל להיענות לה. זה הישג בלתי מבוטל, בהתחשב בכך שהשאלות המעניינות לכאורה - מי משקר ומי דובר אמת? מי חפץ ברעתו של הגיבור, ומי דורש את טובתו? ובקיצור, מי נגד מי - מפנות את מקומן בהדרגה לשאלות טרחניות ובנאליות יותר (שוב, לכאורה) ממשפחת "מי אני, מה אני, מה הייתי, מה נהיה ממני ולאן מועדות פניי", ועוד עם מוסר השכל ברמת "משפחה היא מעל הכל, וגם חברים אמיתיים, אבל לפעמים מספיק חבר אחד כזה" וגם, אפרופו קעקוע סופרמן על חזהו של בן הגיבור, "אנחנו רק בני אדם, אבל בכל אחד מאיתנו יש כוחות של גיבור על".

הממד הטלנובלי מתבטא למשל בדמות אמו המרושעת של נבות, שכל חייו מקטינה ומבטלת אותו בעודה מרוממת את אחיו הצעיר, ובחברו הקרוב שנפל במלחמה אחרי שנוצר קרע ביניהם. הכל עובד ונסלח בזכות האמת הבסיסית שמפעילה את הספר. בניגוד ל"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", ספר מתח (לא מותח) אחר שראה אור בסמוך ל"זה שהיה כאן קודם", באותה הוצאה ובעריכתה של אותה עורכת (יערה שחורי), מצאתי את עצמי מאמין לכל פרט. בספר השני לא האמנתי לשום דבר, אפילו לא לשמות ("אסא ענבר" ו"שלום מרחב" למשל הם שמות של שוטרים שיכולים להתקיים רק בספרים ולא במציאות. עובדה), ובוודאי לא לגוף ראשון נקבה שבו מספרת אחת הדמויות את סיפורה, כשאי אפשר להאמין לרגע שהיא אישה אמיתית ואדם בשר ודם, ועוד יותר מזה לא ניתן להאמין שהמונולוג המלאכותי שלה נמסר בראיון עם פסיכולוגית שבודקת את מסוגלותה ההורית.

"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", הפגום מכל בחינה שהיא, חוטא גם בהתנשאות על כמה מהדמויות בו, כמו זו של השחקנית סאני/קרן, המוצגת כמטומטמת חובבת שעוני יוקרה (גם יונתן נבות ה"חדש" מתהדר באוסף של שעונים כאלה) וגרופית של מפורסמים, שניזונה רק מעוגיות חמאה דניות (למה? ככה) ומוענשת בקריירה חיוורת של תפקידי משנה (מלכתחילה משתמע שהיא חסרת כישרון) ובסוף מחריד. לברון מקפיד שלא ללעוג לדמויות שלו, גם לא לעלובות ולנכלוליות שבהן, ומצליח לייצר טון אנושי משכנע בעזרת מוזרויות קטנות ומכמירות לב, כמו היקסמותו של נבות (רומנטיקן חסר תקנה במהותו) מריח מרכך הכביסה שנודף מהרופאה הממונה עליו בבית לוינשטיין, והצגת החולשות וחוסר הביטחון שמאחורי הכרישים הקטלניים ביותר בסביבה, ובראשם נבות עצמו - לוביסט, מאכער ואחיתופל רב־עוצמה וחורץ גורלות עם מצפן מוסרי מקולקל, שבנה אימפריה מכל תכונה שלילית שקיימת במילון אבן שושן ושרק נפילה מסולם עשויה אולי להביא לצמיחתו, לתקן את דרכיו ולהציל את משפחתו ואותו מעצמו (ומחולצותיו הלבנות המעומלנות, שאחת מהן מופיעה על העטיפה הקולעת).   

"יוני כרס" הופך לדמות בפני עצמה, שמשוחחת עם נבות, מייעצת לו ומתווכחת איתו, כקול דומיננטי בראשו. התכסיס הספרותי הזה בנוי היטב ותורם לא רק מבט אירוני על המתרחש וזריקה חיונית של הומור, אלא גם הבנה עמוקה יותר של הדמות שנבות עצמו חוקר ממחשכי מצבו הרפואי. הרקע הלוביסטי של לברון מחזק את אמינות הדברים וכוחם, והעובדה שאנחנו יודעים שהמחבר יודע יותר ממה שהוא מגלה, ושהטפח שהוא חושף מעבודת השדלן הפוליטי בחלונות הגבוהים הוא רק קצה הקרחון, מוסיפה למתח הפנימי שבין נבות המוקדם וגלגולו המאוחר. 

הטיפול הפסיכולוגי שנבות עובר מאיים לגלוש לרגעים למחוזות של פסיכולוגיה בגרוש, ובכל זאת מעלה שאלות חשובות כמו האם השקרים שכולנו משקרים לעצמנו הופכים לאמת ברגע שאנחנו מתחילים להאמין בהם, ובכלל, מהו שקר ומיהו שקרן. דילמת/פנטזיית ה"לרצוח בלי להיענש" שהטרידה יוצרים כמו וודי אלן (בסרטיו "פשעים ועבירות קלות" ו"נקודת מפגש") ושמותחת עוד יותר את סוגיית ה"היה או לא היה, ואם היה, מה היה בדיוק", מופיעה אף היא בספר, כשנבות הצעיר דורס (אולי) הולך רגל קשיש ומטשטש את עקבותיו, מעשה שרודף אותו שנים.

"זה שהיה כאן קודם" הוא ספר הגון, קריא מאוד, אופטימי וכאמור, מהדהד אוטופיה במציאות שכולה דיסטופיה. ממשלה תפקודית שוחרת שלום (עם כמה הנחות לחרדים החביבים, אבל שום דבר כואב)? ראש ממשלה עם שפנים אמיתיים בכובע? בוס שיעשה הכל כדי להגן על 30 עובדיו מפני פיטורים, אפילו שאינו מכיר אותם? חברים שמוכנים להיהרג בשביל חברים? הגנה על זכויות בעלי חיים? אהבה שתמיד תנצח, כנגד כל הסיכויים? קדימה, לברון, אנחנו מורעבים. תעמיס לנו עוד.