1
באחת הפעמים שבהן החלפתי את ההליכה לבית הספר בהליכה לים, ועסקתי כמו עוד נערים צעירים בתפיסת גלים בחוף שרתון, כמעט הפכתי למנוח. אני זוכר את אותו היום שבו המצילים תפסו גלים גבוהים וחזקים כשהם ניצבים בגאון על החסקה, אוחזים את המשוט כהגה וגולשים על הגלים עד קו החוף. אנחנו, הצוציקים, מצוידים בפלטת עץ קטנה, נכנסנו עד לאזור שבו הגלים הגבוהים התנפצו, ותפסנו גלים.
באחת הפעמים תפסתי גל גבוה שהטיח אותי לקרקעית. חטפתי מכה בגב ונעתקה לי הנשימה. בלעתי מים, הרגשתי חנק, ניסיתי להיחלץ ולעלות אל פני המים בלי הצלחה. כבר הרגשתי את המוות. למזלי התגלגלתי אל קו החוף. בקושי נשמתי. הקאתי מי מלח תוך כדי שיעול נוראי. אנשים ניגשו להגיש לי עזרה. באותו יום גמלה בי ההחלטה שכשאגדל אהיה מציל ואתפוס גלים עם חסקה ולא עם פאקינג פלטת עץ מצ'וקמקת.
כשבגרתי, ביליתי ימים ארוכים בחוף. כדי להרוויח כמה לירות הייתי מוכר רבעי אבטיחים בקיוסק של יחיא ואביגדור צברי. אחרי זה הציעו לי לעבוד כפקח חוף של העירייה. במסגרת עבודות יזומות של העירייה הייתי אמור לצבוע את החומה המפרידה בין החוף המעורב לחוף הדתיים, ומאחר שהיה לי כישרון ציור הפכתי את החומה לתערוכת ציור, שעוררה את זעמם של חלק מהמתרחצים, בעיקר החרדים.
כדי להתקדם נרשמתי לקורס מצילי ים אצל גדולי המצילים (טופסי, אהרונצ'יק) וקיבלתי תעודת מציל ים. איזה אושר. תפסתי גלים עם חסקה וסגרתי מעגל.
באותם ימים צילמו את הסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות", וכדי לחסוך בהוצאות הבמאי אורי זוהר לקח אותי וכמה ביץ' בויז אחרים כסטטיסטים וכשחקני משנה. כך הגעתי לשחק בתור מציץ בסרט "מציצים" ובתור אוהד המשיגענער בסרט "עיניים גדולות".
בעקבות הסרט השתנה שמו של חוף שרתון לחוף מציצים. אף אחד לא החליט על זה, אף אחד לא דרש את זה, אף אחד לא כעס על זה. זו הייתה תקופה שובבה, חצופה, עם הרבה מוזיקה, חשיש, אלכוהול, רומנים סוערים ומתוקשרים, מריבות, ברוגזים ותככים. עם הצריף של אביגדור, הקיוסק של יחיא, הדירות השכורות בסמטאות סביב החוף והנמל, הדייגים והרומנטיקה. כל הצדקנים למיניהם יכולים לעשות סלטות באוויר, את התקופה הזו אי אפשר למחוק.
מחיקת ציור הקיר של המציצים מהמלתחה בחוף עוררה ויכוח ציבורי. נתבקשתי להגיב. לא הגבתי. שיחשוב כל אדם מה שבראש שלו. רק תמיד צריך לזכור שדוד המלך היה נואף, ואיש לא יעז למחוק אותו מהתנ"ך או להלביש תחתונים על הפסל דוד של מיכלאנג'לו. אף אחד לא יוכל למנוע הצגת תמונות אומנות עם עירום נשי או גברי, רק כי זה לא יפה להראות איברי מין לתלמידות ותלמידים שבאים לראות אומנות במוזיאון. אף אחד גם לא יחשוב למנוע הקרנת סרטיהם של רומן פולנסקי, וודי אלן או צ'רלי צ'פלין כי הם פדופילים. למחוק ציור קיר נאיבי שמאזכר תקופה שובבה בחיי תל אביב זה טמטום.
2
המזל הגדול שלי היה שעיריית תל אביב לא נתנה קביעות לי ולעוד כמה מצילים צעירים, שכונו "הדור השני". נטשתי. איזה מזל.
מתקופת "מציצים" נשארו זיכרונות מרגשים, קצת תמונות וכמה סיפורים קצרים שכתבתי בזמן אמת. חיטטתי בארכיון למצוא את הסיפורים האלו. זה הזמן לפרסם אותם שוב. בסיפורים, כמו בסיפורים, יש עירוב של מציאות ודמיון.
דוגמנית של אבטיחים
בבוקר היה מגיע לקיוסק של יחיא בחוף שרתון הישן, ומארגן לו את הפינה שלו מתחת לשלט "האבטיח הצוחק". היה כבן 20 וקצת, גבוה, רזה, מגודל שיער, שזוף. היה שותה קפה עם חוואיג', אוכל סנדוויץ' עם גבינה לבנה ובצל ירוק, מעשן צינגלה ומסתלבט על החתיכות, הים והשמיים.
בסביבות עשר היה חותך אבטיחים לרבעים, מסדר על מגש ויוצא לסיבוב בין כיסאות הנוח, כשהוא משמיע ססמאות גסות שגרמו להרבה אנשים לתעב אותו ולדרוש לזרוק אותו מהחוף. "גברת, תאכלי אבטיח ואת גומרת", חרז לקבוצת נשים שפתחו עליו פה באותה רמת לכלוך שלו. אחר כך הוא ניגש לבחורה צעירה עם חזה ענק ופנה אליה בבוטות: "גברת, רוצה להיות דוגמנית של אבטיחים?". חלק מהאנשים מסביב צחקו. הגברת הצעירה לא צחקה. היא קמה מכיסא הנוח ואמרה בקול קשוח: "כן, אבל קודם אתה תהיה דוגמן של חביתות", ונתנה לו בעיטה קטלנית בביצים. זה היה היום האחרון שלו כמוכר אבטיחים בחוף.
הכלבה סוזי
זומטי המציל היה בחור שרירי, שזוף, מתולתל שיער, עם עיניים גדולות חולמניות, שגרמו להרבה נשים תחושות שלא יכלו להסתיר אותן כשהיה חולף על פניהן. זומטי לא נשאר אדיש. יצא לו שם של דון ז'ואן שמסתבך בכל מיני פרשיות אהבים, שהיו מסתיימות לעתים בפיצוצים לא נעימים.
האהבה הגדולה של זומטי הייתה נתונה לכלבת הזאב שלו סוזי. הוא גידל אותה מגיל אפס בים. היא הייתה קשורה אליו בעבותות של אהבה והייתה קנאית בצורה היסטרית.
מכיוון שלזומטי היו כמה רומנים בעת ובעונה אחת, הוא נאלץ להשתמש בכמה מקומות לפרשיות האהבים שלו. הייתה לו דירה שכורה ברחוב שמעון התרסי, הייתה לו סוכת המציל המאובזרת בחוף שרתון, עמדה לרשותו הדירה של "המפיק האדום" ברחוב הנמל, ועמד לרשותו בשעת מצוקה הצריף של אביגדור, שבתמורה לשימוש היה יושב בחדר הסמוך ומציץ על המתרחש מבעד לחור בקיר.
סוזי הכלבה הייתה עושה כל לילה סיבוב לבדוק איפה זומטי נמצא. היא הייתה עוברת בפאבים ("ג'י ג'י", "פרדריקה", "מאנדיס"), נכנסת פנימה ומרחרחת. אם הייתה מוצאת את זומטי, הייתה פורצת בצהלות היסטריות ובנביחות שמחה. אם לא מצאה אותו, יצאה לחיפוש בדירות האהבהבים.
יום אחד בילה זומטי עם ידידה צעירה באחד החדרים בדירתו של "האדום". בעל הבית היה בחדר אחר עם איזו גברת. כל אחד התעסק בענייניו, וכלבת השעשועים של הגברת הסתובבה בין שני קצות הדירה, נובחת, מייללת ומשגעת את שני הזוגות.
ואז הגיעה סוזי. היא קפצה מהחלון הפתוח לחדר שבו היה זומטי עסוק בפינוקים. כששמעה את נביחות הכלבה מהמסדרון, זינקה על ידית הדלת, תפסה את הכלבה הקטנה בצוואר והחלה לטלטל אותה. צרחות הכלבה שכמעט נשחטה הקפיצו את שני הזוגות העירומים למסדרון החשוך. זומטי ו"האדום" אחזו בסוזי המשתוללת, ושתי הנשים אחזו בכלבונת המייללת.
"האדום" הדליק אור במסדרון לבדוק נזקים. "אמא!", צעקה הצעירה שהייתה עם זומטי. "רותי", צעקה האישה שהייתה עם "האדום", והתמוטטה על הרצפה מעולפת. "סוזי", צעק זומטי ונמלט עם כלבתו האהובה לכיוון סוכת המציל.
שמיל המציל
שמיל המציל שנא חרדים. במשך עשר שנים היה מציל בחוף הנפרד ולזכותו נרשמו הרבה הצלות של חרדים, שידועים בים כקהל לא ממושמע, שסומך על אלוהים ולא על המציל. שמיל היה מזהיר את צאן מרעיתו שמי שלא יישמע להוראות ויתחיל לטבוע, הוא יבוא לחלץ אותו אבל גם יכניס לו כמה מכות עם המשוט, שיזכור לא להפר את הוראותיו בפעם הבאה.
מכיוון ששמיל היה אכזרי והייתה לו חזות גרמנית שכללה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, כינו אותו המתרחצים מאחורי הגב "המציל אייכמן". פעמים רבות היו המתרחצים מתלוננים אצל הרבנים שלהם על שמיל, והוא היה ננזף ומוזהר שלא יחזור על מעשיו. אבל משום שהיה אחד המצילים הבודדים שהסכימו לעבוד בחוף החרדים, היו נותנים לו התראה אחרונה ועוד התראה אחרונה - והוא המשיך בשלו.
השמועות שרצו בחוף היו שבימי הנשים היו לא מעט צדיקות שנדלקו על המציל השרירי ויפה התואר. חדי עין שמו לב לכך שמדי פעם הייתה גברת מהמגזר נכנסת למבנה ששימש את המצילים, כששמיל נכנס אליו כמה דקות קודם לכן.
יום אחד סייר שמיל לאורך החוף ובקצה ליד המזח קלט צעירה יפהפייה שקוראת ספר בשפה זרה. שמיל, שהיה יפה מאוד אבל אהבל, פתח בשיטת החיזור הישראלית הטיפוסית. "וואט איז יור ניים? וור אר יו פרום?". הצעירה הזיזה את הספר מהפנים והרימה עיניים מדהימות ביופיין. הוא הביט עליה, היא עליו, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון של שמיל המציל הדביל וגיטל, בתו של היהלומן הבלגי החרדי הרשקוביץ'.
כשנודע ליהלומן על הרומן המוזר, הוא כלא את בתו הסוררת. שליחים הגיעו לשמיל והציעו לו 100 אלף בירוק כדי שינתק מגע ולא יתקרב לעולם לנערה החסודה. שמיל סירב. הרשקוביץ' שכר כמה בריונים חרדים ממשמרות הצניעות שיכו אותו. הם חטפו ממנו מכות רצח.
בתו האהובה של היהלומן ניצחה. שמיל הסכים להתפשר - הוא חזר בתשובה והצטרף לעסקי היהלומים של הרשקוביץ'.
שלוש שנים מאוחר יותר הגיע צעיר בלונדיני לבוש שחורים לחוף הדתיים ביום הרחצה של הגברים. הוא התפשט, והניח את בגדיו צמוד לגדר המקיפה את סוכת המציל, שעליה התנוסס דגל שחור האוסר על כניסה לים, שהיה סוער במיוחד.
הבלונדיני רץ למים ופתח בשחייה מסוגננת נגד גלי הים הגבוהים. בתנועות חתירה הוא שחה לכיוון המים העמוקים ונעלם מעיני המתרחצים. המציל העצבני הכריז ברמקול שיחזור, אבל זה לא עזר. כעבור חצי שעה נראה הבלונדיני חוזר. הוא תפס גל שהריץ אותו עד קו החוף. המתרחצים חיכו לראות דם, כשהמציל העצבני ניגש בתנועות מאיימות לבלונדיני. כשהגיע לטווח חילופי מהלומות, נעצר המציל ושאל "שמיל?". גם המתרחצים הוותיקים שהקיפו אותם קלטו וצעקו כמו במקהלה "אייכמן" ונמלטו לכל עבר.