1. ביבי קילר
מי שמנע בחירות רביעיות בתחילת החורף הקרוב הוא נפתלי בנט. לא במעשיו מנע בנט את הבחירות, אלא בעצם קיומו. ההערכה הנוכחית בבלפור היא שבנט הוא ה"ביבי קילר" החדש. זה בדיוק מה שהיה חסר להם: עוד איווט ליברמן, רק עם כיפה.
על פי המידע שהגיע לבלפור, מנוי וגמור עם נפתלי להיפרע מהמשפחה המלכותית על סאת ההשפלות, האכזבות, ההשלכות והצרחות שספג לאורך השנים מהיישות המופרעת הקרויה "בלפור", בקצב הולך וגובר. זהו זה. הפור נפל. לא עוד ילד הכאפות המנוזל והמושפל, שתמיד חוזר הביתה עם הזנב בין הרגליים. זה נגמר. הוא ירחיב את ימינה שמאלה, למרכז הפוליטי, יצרף כמה חילונים או דתיים לייט (האוזר־הנדל?) ויכוון למעלה. הכי למעלה.
"האיש הזה מסוכן למדינת ישראל", אמר בנט בשיחות שהגיעו לבלפור, על האיש שגר שם (שלא נדבר על האישה). בימים רגילים, צריך הרבה פחות מזה כדי להעיר את כל השדים המטריפים את שנתם של יושבי המעון, אבל אנחנו לא בימים רגילים. אנחנו בימים נוראים. מגמת הירידה בסקרים (שחוזקה על ידי סקר "מעריב" אתמול) פלוס עריקתו הממשמשת ובאה של בנט הם שגרמו לנתניהו למצמץ, להתקפל וליפול מהעץ שעליו טיפס דרך סרטון שצולם בבהילות ושוגר למערכות ערוצי הטלוויזיה בטרם יישא בני גנץ את נאומו.
הערת אזהרה: זו לא הפעם הראשונה שבה בנט אומר שנתניהו מסוכן למדינה. לתובנה הזו הוא הגיע כמה פעמים גם בעבר (אם כי נרגע אחר כך). מי שרוצה להמר על בנט כ"ביבי־קילר" החדש מוזמן לעשות את זה על אחריותו ולשים את כספו על קרן העור־צבי. ועדיין, הפעם בנט נשמע הרבה יותר רציני. הוא התבגר, הוא צימח כנפיים וציפורניים, הוא שבע מרורים. ביצועיו כשר ביטחון קצר־מועד, הפופולריות הגואה בציבור, היצירתיות והאנרגיה הבלתי נדלית בכל הקשור למאבק בקורונה (השבוע יצא לאור ספר בזק שכתב על המגיפה), כל אלה הביאו אותו להבשלה הנוכחית.
אגב: אם זה היה תלוי רק בבנימין נתניהו, כל זה לא היה קורה. הוא היה מיישר את ההדורים עם בנט ואיילת שקד מזמן. נתניהו הוא לא טיפוס שומר טינה. האינטליגנציה הגבוהה שלו באה על חשבון אינטליגנציה רגשית. מהמצרך הזה, אין לו הרבה. בנט־שמנט־איילת, אני בספק אם ביבי זוכר על מה הם רבו מלכתחילה. הוא מביט באנשים כבכלי עבודה. אם צריך אותו, סבבה. אם לא, משליכים לירכתי המחסן.
אם זה היה תלוי בנתניהו, הצמד מהגיהינום לא היה משוקץ כל כך במסדרונות "הקומה השנייה". אבל זה לא תלוי בנתניהו. זה תלוי במי שדווקא זוכרת מצוין הכל, לפרטי פרטים. מאז הימים הרחוקים שבהם גילתה שהצמד־חמד הזה מקבל שכר (זעום מאוד) מקופת המשפחה, מאז שחוותה את ניסיונם של ראש המטה (נפתלי) ומנהלת הלשכה (איילת) לנתק את המועמד (ביבי) מהטירוף המשפחתי ("הגברת") לטובת האופרציה הפוליטית. היא לא תשכח ולא תסלח. מני נפתלי ויחיא סנוואר יוזמנו לבלפור לפני שני אלה.
2. יום שני הסוער
יום שני היה יום מטורלל במיוחד, גם במושגים שאליהם הורגלנו מאז המרת הדמוקרטיה הישראלית במונרכיה. ההתרוצצות סביב נתניהו הייתה כאוטית מאי־פעם. קרה דבר מוזר: הוא, קיסר השטיקים הפוליטיים, האיש שעוקר מנהיגים ומפלגות וטוחנם זה בזו, נכנס לפתע ללחץ נוראי. ממול ישב אחד טירון גנץ, חלב עדיין על שפתיו, ולא הראה סימני שבירה כלשהם. מאחוריו התנוססה דמותו של הדמון הנוכחי, החדש־ישן, אחד גבי אשכנזי, כדרקון שבא להחריב את הממלכה. הג'וניור כבר החל לתכנן ציוצי שטנה עם חיבור לג'ורג' סורוס, אנשי הלטאה, האילומינטי, הפדופילים ומנדלבליט.
בינתיים הגיע המידע על נפתלי בנט. הרגליים החלו לרעוד. נתניהו הבין, בבת אחת, שהוא חזר להיות נתניהו של הפוטש־בננה, הלילה ההוא שבו אמור היה להניף את נס המרד ולהפיל את ההתנתקות על הראש של אריאל שרון, אבל במקום זה הוא חש במרוצה, מזיע וסתור שיער, אל תוך משכן הכנסת כדי להכריז "בעד" בקול גדול בהצבעה המכרעת. אז זהו, זה חזר.
בצהריים הודיעה לשכת גנץ שהוא יישא נאום לאומה בשעה שמונה וחצי בערב. בדיוק כמו נתניהו, בערב שקדם לו. גם הוא ראש ממשלה, לא? באותן שעות היו גנץ ואשכנזי סנטימטר מלפרק את הכל. להכריז על נתניהו מלחמה פומבית, למוטט את ממשלת הרוטציה על יושביה ולהתאבד בסגנון שמשון הגיבור יחד עם מי שחתם איתם על הסכם לפני דקה ומאז הוא מפר אותו פעמיים ביום. הם איבדו את התקווה ויחד איתה גם את הפחד. יריב שאין לו מה להפסיד, הוא יריב מר.
נתניהו היה אובד עצות. הוא לא הצליח להבין מה זוממים גנץ ואשכנזי, וזה עלה לו על העצבים. בסוף הוא נשבר ראשון, והמערכות קיבלו את הסרטון המאולתר ההוא שבו מודיע ראש הממשלה שהליכוד יצביע בעד פשרת האוזר. רבע שעה אחר כך עלה גנץ, אבל לא ויתר על התענוג. את הסיבוב הזה הוא ניצח בנקודות, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו לקח מנתניהו סיבוב. צריך לחגוג את זה כמו שצריך.
כשנתניהו ירד מהעץ, היו צריכים גנץ ואשכנזי לקבל עוד החלטה: להמשיך בקו התקיף, או להוריד פרופיל. הם הורידו פרופיל. הראיונות שנתנו אחר כך היו רגועים יחסית. "קיבלנו החלטה להיות מפויסים", אמר אחר כך מי שאמר, למי שאמר. "במזרח התיכון אין מקום לפייסנות", ענה לו מי שענה. "ביבי יימדד מעכשיו במעשיו", אמר גורם בכיר בכחול לבן, "אנחנו הפסקנו לפחד. שילך לבחירות מתי שהוא רק רוצה. הוא הפסיק לעשות עלינו רושם. חשבנו שהוא הולך לשותפות אמיתית. לקח לנו זמן להבין שלא הייתה לו מעולם כוונה כזאת. אז סבבה, מעכשיו כל אחד עושה מה שהוא רוצה ונראה לאן כולנו נגיע".
ההישג היחיד של נתניהו בעימות השבוע הוא דחיית "נקודת היציאה" שלו מהרוטציה מעכשיו, לדצמבר. יש לו אופק. העובדה שמדובר בנוכל שחותם על הסכמים שאין לו כוונה לכבד לא עושה רושם על אף אחד. היינו מופתעים אם זה לא היה ככה. התבוסה של נתניהו היא העובדה שלא הצליח לכופף את כחול לבן באשר למינויים ובקרוב ייאלץ גם לנסח את תקנון הממשלה. בחצי השנה הקרובה הוא לא יכול להיפטר מגנץ. סיכויים לא רעים שגם בהמשך ייאלץ לסבול אותו.
מי שחושב שיהיה לנתניהו קל לנצל את נקודת היציאה בדצמבר לצורך בחירות במרץ 2021, טועה. "סיכוי לא רע שהקרב האמיתי היה הקרב שהוכרע השבוע", אמר לי אתמול גורם בכיר בקואליציה, "ביבי מקווה שמצבו ישתפר בחודשים הקרובים, אבל סביר יותר שמצבו יחמיר. במקרה כזה, הוא ייאלץ לבלוע את גנץ וימצא את עצמו בקוראלס. האלטרנטיבה תהיה גרועה יותר".
זה הניתוח: שום דבר מעודד לא ממתין לנתניהו בחורף הקרוב. גם אם השפעת תהיה מתונה, קומבינציה שלה ושל הקורונה, שלא הולכת לשום מקום, תחמיר את המצב הכללי. ייתכן שיהיה צורך בעוד סגר או שניים. גם המצב הכלכלי לא משתפר. להפך. מי שלא משטח את עקומת הקורונה לא ישטח גם את עקומת הגירעון והאבטלה. אם ג'ו ביידן ינצח בארה"ב, ימצא ביבי את עצמו תלוי בגנץ יותר מאי־פעם. ועוד לא דיברנו על שלב ההוכחות במשפט, שלוש פעמים בשבוע, שמתחיל בינואר.
"פשרת האוזר", שנתפסת היום כסוג של דחיית הקץ ומתקבלת כרע הכרחי, יכולה להפוך תוך כמה חודשים לנוסחה שסללה את דרכו של בני גנץ לראשות ממשלת ישראל בנובמבר 2021. אם זה יקרה, יוכתר גנץ לא רק כראש ממשלה, אלא גם כאדם הבר־מזל ביותר שנולד במזרח התיכון אי־פעם.
מה יעשה נתניהו במקרה הזה? יצטרך לחזור למקורות ולהסתפק ב"פשרת הגידור" שעליה חתם לפני שלושה חודשים: הוא ינהל את המשפט מעמדת ראש ממשלה (עד נובמבר 2021) ו"ראש ממשלה חליפי" עד 2023 (עם אופציה להארכה בעוד שנה וחצי). מצד שני, ויש גם צד שני, נתניהו עוד לא עושה סימנים של מישהו שמתכונן למשפט פלילי באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
זאת ועוד: עוד לא נשתל העץ שממנו ייוצר הנייר שעליו תודפס תעודת הלידה של זה שיוציא את הגברת מבלפור. יכול להיות שאחרי "פשרת האוזר" נצטרך להיזכר גם ב"נוסחת בוגי יעלון", שכבר הציע לפרוס סביב בלפור גדר קונצרטינה ולהכריז עליו כמתקן כליאה. להחליף את השב"כ בשב"ס, והנה לכם פתרון מקורי למצב. אף אחד לא יצטרך להיגרר משם בשערותיו, אלא אם כן יקבל חופשה.
3. תרבות הפייק
השבוע ניסיתי לספור את השקרים הנובעים מהמבוע המרכזי בבלפור. זה לא היה קל. הקצב רצחני, אסור לאבד ריכוז לרגע אחד, פן יחמוק אחד השקרים המופרחים באוויר על ידי ראש הממשלה או מי משמשיו השונים מתחת לרדאר. הרבה יותר קל לספור מתי החברים האלה אומרים משהו שקשור לאמת כלשהי. קמה כאן תרבות המבוססת על שקר.
בעוד אלפי שנים יגלו הארכיאולוגים את הסימנים למה שהתרחש כאן בתחילת המילניום השלישי וינסו להסביר לעצמם את ההיגיון שמאחורי האירועים. יהיה להם קשה, כי היגיון אין. יש רק ויתור מוחלט על אמות מידה מוסריות כלשהן, התבטלות מוחלטת בפני השררה, כמויות עצומות של חנופה אינסופית והתרוצצות מיוזעת סביב הפנכה שבה מונחים מדי פעם מיני תופינים לטובת עדת הנתינים הממושמעת.
נתחיל: "תקציב חד־שנתי זה האינטרס של הציבור!", זעק בקול גדול מיקי זוהר. ושום דבר לא עוזר. כל פקידי האוצר, מהמנכ"לית ומטה, מאוחדים בדעתם שחייבים עכשיו תקציב דו־שנתי. כל הכלכלנים הבכירים בישראל כנ"ל. ועדיין, תמיד יימצא הזוהר־קרעי־מארק התורן שיעלה וישקר במצח נחושה, במצוות הריבון. "תקציב חד־שנתי זה לטובת העם". אם יקשו עליו, ימשיך לשקר: "חייבים לשחרר עכשיו 7 מיליארד שקל לטובת שנת הלימודים" וכו'. אין מי שיגיד לו: תקשיב, חבר, אין בעיה לשחרר את הכסף הזה, המדינה עובדת ב"קופסאות" וזו תהיה עוד קופסה שתאושר בכנסת. תתקדם ותפסיק לשקר.
לכבוד ספרו של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, מוחזר השבוע שקר ישן על אודותיו: העליל על נתניהו שאנשיו עוקבים אחרי החוקרים. כמה חימה נשפכה על אלשיך בידי השופרות מאז ועד היום. איך הפכו אותו לאויב העם, מורד במלכות, קושר קשרים וזומם מזימות עם הסמול הקיצוני ונצי פת"ח להפיל ראש ממשלה מכהן. האמת פשוטה: אלשיך מונה על ידי נתניהו. מתנחל. ימני. דתי. הובטח לו, במהלך שיכול להיחשב גם כהצעת שוחד, להיות ראש השב"כ אחרי "קדנציה מוצלחת" במשטרה. במילים אחרות: שמור עליי כאן עכשיו ותקבל את השב"כ אחר כך. אבל לא!! הבוגד המתועב הזה החליט לבחור בסיקור חיובי אצל דרוקר, בעט בכל הטוב הזה ותפר תיקים לנתניהו.
ובעניין המעקבים: במהלך החקירות דיווחו ראשי להב 433 על מעקבים שמתבצעים אחרי כמה מהחוקרים. הסימנים היו מובהקים. לא היה ספק. המפכ"ל יכול היה להורות על חקירה סמויה ולנסות לפוצץ את הסיפור, או פשוט להציף אותו. הוא הציף אותו. המעקבים הסתיימו. תודה ושלום.
הלאה: "בהפגנות בבלפור דורכים ומבזים את דגל ישראל!!!", זועקים הביביסטים. בשבת האחרונה הייתי בהפגנה בבלפור. היו שם מאות אם לא אלפי דגלים. כמעט לכל מפגין היה דגל ישראל. אף אחד לא דרך או ביזה שום דגל. זה לא הפריע לחברי ינון מגל להטיח בי את הזוועה הפוסט־ציונית הזו בשידור. "יש סרטון!", הודיע נחרצות. הגעתי לסרטון. ובכן, לא דובים ולא דגלים. שקר משוקר, עלילת דם מתועבת.
כל אדם הגון שיביט בסרטון הזה יראה את זה: שני ילדים כבני 9, עם תרמילי בית ספר על גבם, עומדים ומשוחחים בהפגנה. הם עומדים על דגל. הם לא מתייחסים אליו ולא מודעים אליו, כי הם לא יודעים שהם עומדים עליו. הדגל נפל למישהו. הם מוקפים אנשים שמניפים את הדגל. לפתע מתכופף האיש שעומד לידם להרים את הדגל. אגב, האיש הזה עצמו עטוף בדגל ישראל. באותה שנייה הסרט נקטע. כי אם יראו שהאיש מרים את הדגל, הלך השקר. מצד שני, לשקר אין רגליים, אז הוא לא יכול ללכת. מצד שלישי, השופרות בשלהם.
יחד עם הדגל הגיעה המעשייה שלפיה ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון לא נפצע במהלך מעצרו, אלא "נשך את עצמו". נכון, כאן יש לא רק בעיה מוסרית אלא גם בעיית אינטליגנציה. אבל עובדה: השקר הזה משייט ברשתות באין מפריע. גילון נשך את עצמו. האמת היא שהוא נפצע וזב דם, ובהיותו אזוק ליקק את אחד הפצעים העמוקים בידו. אבל לך תדע אצל השמאלנים האלה. מי שהרג את רבין, יכול גם לנשוך את עצמו.
הגענו למבוע עצמו. נתניהו. בנאום הפיוס שלו ביום ראשון, אחרי שהתלונן שאנשי כחול לבן כל הזמן מדברים נגד ראש הממשלה, הסתער אותו ראש ממשלה על שר המשפטים שלו ושיקר בקול גדול: "סגרו את התיק של ניסנקורן בהיחבא ולא דיווחו לציבור". הנושא הזה כבר נטחן. הכל ידוע. לא היה לניסנקורן שום תיק. הייתה תלונה נגד המטה בבחירות להסתדרות, המשטרה בדקה והחליטה לסגור את התיק. לפני שנתיים. חוץ מזה הכל פייק. זה מפריע להם? לא. הרי נתניהו אמר. לא רק שהוא שיקר, הוא הוציא דיבתו של שר המשפטים בממשלתו. הוא לא הניד עפעף, לא הסמיק, לא הזיע, לא הרעיד בקולו. כל זה יקרה לו, אם בטעות יגיד אמת.
הגענו לכחול לבן. "הם סיכלו את הסיפוח", זועקים הביביסטים, זועק יריב לוין, רושף מיקי זוהר. "הם תמכו בהצעה להוציא מחוץ לחוק את חוק ההמרה!", חוזרים וזועקים כל אלה. זה מוכיח שמי שמפרים את ההסכם הקואליציוני זה כחול לבן. ביבי והליכוד הם הקורבנות. להלן האמת: לכחול לבן נשמרה הזכות לפעול כרצונה בעניין הסיפוח. היא לא התחייבה לקבל את הסיפוח או להצביע בעדו. להפך. נתניהו ידע שיש לו רוב בכנסת בלי כחול לבן, והסיכום היה שהוא יכול להביא את הסיפוח לאישור החל מ־1 ביולי. כחול לבן פעלה או לא פעלה, בכל מקרה מותר היה לאשכנזי וגנץ לפעול וגם להצביע נגד הסיפוח. כל השאר, פייק.
בעניין החוק שאוסר טיפולי המרה: כחול לבן אכן הצביעה בעדו בניגוד למשמעת הקואליציונית, אבל הליכוד הצביע בעד ועדת חקירה לשופטי העליון שבועיים קודם לכן בניגוד לאותה משמעת. כך שבנושא הזה נרשם תיקו. הסיפור הוא לא בהצבעה כזו או אחרת, אלא בהפרות המהותיות של ההסכם הקואליציוני. כאן, יש רק הפרות של הליכוד: למרות ההתחייבות לתקציב דו־שנתי, נתניהו דרש עד לפני יומיים תקציב חד־שנתי, רק כדי שיוכל לפוצץ את השותפות לפני הרוטציה. למרות ההתחייבות, לא תוקן תקנון הממשלה כדי לייסד את הפריטטיות שהופרה לאחר שכח"ל ויתרה על שלושה שרים. ועוד ועוד. הליכוד הוא הקוזק הנגזל, שרצח את הוריו ומבקש כעת את רחמי בית המשפט מכיוון שהוא יתום.
הגענו לאתנחתא הקומית: נתניהו מצהיר בקול גדול ש"אין לי כוונה למנות מפכ"ל או פרקליט מדינה. זו אגדה!". ובכן, זו אגדה שהייתה באמת. ספק אם אפשר למצוא בכל המזרח התיכון אדם שפוי אחד שיאמין להצהרה הזו. חוץ ממיקי זוהר, כמובן, שהודיע ש"האמת יותר חזקה מהכל" כדי לחזק את מנהיגו. למרבה המזל, תמיד יש לנו את השר לענייני מודיעין שאינו חבר בקבינט, אלי כהן, שבראיון לרדיו 103 (שבע־תשע עם ענת דוידוב וגולן יוכפז) אמר: "אנחנו רוצים שהיועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה והמפכ"ל יהיו אנשים בראש שלנו", וגו'.
הגענו לאומן. כלומר, לא נגיע לאומן השנה, ובכל זאת: נשיא אוקראינה הודיע שנתניהו ביקש ממנו לא להכניס ישראלים לקבר הרבי נחמן מברסלב השנה. מיד אחר כך הודיע נתניהו שלא הודיע. הוא בכלל לא קשור לעניין הזה. הוא נותן לפרויקטור רוני גמזו להיגרס בגלגלי הברסלבים, כי הוא מפחד להפסיד איזה רבע מנדט. ככה בדיוק נראית המנהיגות של האיש. אפילו שר הבריאות יולי אדלשטיין הצהיר בקול גדול שאסור לנסוע לאומן השנה. ביבי? יוק.
שוב, כפי שכבר נכתב כאן מאתיים פעם: בכל פעם שמעשה לטובת המדינה מתנגש עם מעשה לטובת נתניהו, האופציה השנייה תגבר. מנהיג ראוי יתייצב בשעה הזו בפני בני עמו, כולל הברסלבים, ויגיד להם משוגעים, רדו מהגג. אין אומן השנה. תודה. ביבי הפקיר את גמזו בשדה הקרב, ואחרי שהפרויקטור האומלל ספג את זעם הברסלבים ושמע מ"יו"ר הקואליציה" שהוא צריך להתפטר, פרסם נתניהו הודעת גינוי רפה. הוא פרסם אותה בחשבון הפייסבוק הפופולרי פחות שלו, כדי שיראו אותה כמה שפחות בני אדם. "אני משתף פעולה עם הפרויקטור וקורא לכולם לעשות כך", כתב נתניהו ושכח שהוא ראש הממשלה. אתה קורא? הנוסח הנכון הוא "אני מורה". אתה האחראי כאן, ביבי. אתה יכול ליישר את מיקי זוהר בחצי שנייה. אבל אתה מפחד, כי אתה מעדיף את טובתך האישית על טובת המדינה.
4. הפרטיזנים
ליד תעשיית השקר הרשמית, מתוצרת נתניהו ואנשיו, משגשגת גם תעשיית שקר פרטיזנית. היא נובטת בקבוצות וואטסאפ ביביסטיות, חשבונות פייסבוק מזויפים, בוטים או רובוטים או אוואטרים או סתם ציוץ של הג'וניור. מכאן היא מצמיחה לעצמה כנפיים והופכת לאמת ברורה תוך שעתיים. למחרת כבר מהדהדים אותה חברי הכנסת. דוגמאות? לא חסר: פוסט שקרי בפייסבוק שהופץ על ידי טיפוס בשם רוני טויטו ונכתב לכאורה על ידי העיתונאי רון קופמן, שהיה בהפגנה בבלפור וטוען שמדובר באנרכיסטים. קופמן התלונן, הפוסט ירד, לא לפני שהפך לוויראלי. עכשיו לך תוכיח. השבוע צץ גם ציוץ שקרי עם ציטוט דברים שאמר לכאורה רונן צור, יועצו של גנץ, ש"מתנצל" על ה"דברים השקריים שהפצנו על ביבי במהלך הקמפיין". להד"מ כמובן.
זה מגיע גם למיינסטרים: יעקב ברדוגו, שהכינוי "שופר" גדול למידותיו בכמה מספרים, צייץ מעשייה על זה שהיועמ"ש מנדלבליט מתנקם במסגרת הרפורמה במח"ש בחוקר שחקר אותו בפרשת הרפז לפני שש שנים. למרבה הצער, העיתונאי עמית סגל הדהד את השקר העלוב הזה בהסתמכו על ברדוגו. לזכותו של סגל ייאמר שאחרי כמה שעות תיקן וכתב: "לאחר בדיקה התברר לי שבניגוד לפרסומים עליהם הסתמכתי מנדלבליט לא יזם ולא קשור לשינוי במח"ש בעטיו הסתיימה העסקת הקצין שחקר אותו לפני שש שנים". סגל לפחות בדק. כל האחרים לא רואים צורך לבדוק.
למשל, "ישראל היום". הביביתון חופר את עצמו כל יום לתחתיות חדשות. השבוע התפרסמה טבלת הזכאויות לבגרות. לראשונה, התמקם היישוב הדרוזי פקיעין במקום הראשון. ב"ישראל היום" נשמט שמו של פקיעין לטובת אריאל, במקום השני (הישג נהדר גם לאריאל). למה? לא ברור. למחרת עסקה הכותרת הראשית של התעמולון המופרך הזה בקונספירציה למשרתים, שלפיה יש לבדוק את העובדה שרוני אלשיך העניק ראיון לעיתון ("ידיעות אחרונות") של נאשם בפלילים שאותו חקר. כן, נשבע לכם. כותרת ראשית שטוענת שבגלל שארנון מוזס הוא אחד מנאשמי תיק 2000, המפכ"ל לשעבר לא יכול להתראיין ל"ידיעות". מעניין מה הסטנדרטים המוזרים הללו יגידו על זה שמי שגרר מדינה שלמה לבחירות בשנת 2015 בגלל "חוק ישראל היום", מתראיין בקביעות ב"ישראל היום" (ובשאר הערבים פשוט עורך את העיתון).
קשה להאמין, אבל יש עוד: הטענה ש"השמאל" נזכר באלימות המשטרתית רק כשמדובר בהפגנות שלו. איפה הייתם כשהייתה אלימות נגד החרדים??? שואלים הביביסטים בזעם. אז נניח לרגע שיש שמאל. ונניח שההפגנות בבלפור, בקיסריה ובמאות גשרים ומחלפים בישראל הן הפגנות שמאל (הן לא, אבל מילא). אז יש גרעין של אמת בטענה הזו. החרדים, הערבים והאתיופים אכן רחוקים מהמיינסטרים התקשורתי ויד המשטרה קלה יותר על הדק הבואש והמכת"זיות כשמדובר בהם.
מצד שני, ב־2018 הייתה עתירה לבג"ץ נגד השימוש בבואש בהפגנות חרדים. שלושה חרדים עתרו, העתירה התקבלה, המשטרה נאלצה לחדד את ההנחיות ולשלם פיצויים. עורך הדין שייצג את העותרים היה יובל יועז. כן, השמאלן ההוא מ"התנועה לטוהר המידות" והעתירות נגד נתניהו. איפה היו אז הג'נטלמנים שמחה רוטמן ואיתמר בן גביר? תשאלו אותם.
הגענו למשטרה: הסרטונים מעידים על אלימות משטרתית בוטה, בעיקר מצדו של טיפוס הנושא דרגת סגן ניצב ושמו ניסו גואטה. האיש הזה לא צריך לבוא בקהל בני אדם לפני שיעבור סדנת שליטה בכעסים. צפייה בשלל סרטונים על מעלליו הביאה אותי למסקנה שהוא פשוט מסוכן לציבור. עכשיו שימו לב: המפגין שהוכה בבוטות על ידו, אביחי גרין, בחור צנום ורגוע, לא נעצר באותו לילה, לא עוכב, לא תושאל ולא נחקר.
למחרת הוא התראיין וסיפר על החוויה שעברה עליו במחיצתו של הסגן ניצב. באותו רגע נגזר גורלו. הוא זומן מיד לחקירה על ידי חבריו של אותו קצין משטרה שהיה באותה עת בחקירת מח"ש במהלך שנראה כנקמנות חובבנית במיוחד. בחקירתו לא הוצגו לו כל ראיות נגדו. הסיבה פשוטה: אין ראיות כאלה. כל מי שעיניו בראשו ראה שגרין פשוט הותקף באלימות קשה על ידי גואטה, ללא פרובוקציה. ברוב חוצפתה, ביקשה המשטרה להרחיק את גרין לשבועיים מירושלים, בעוד ניצב דורון ידיד, מפקד מחוז ירושלים, מחזיר במקביל את גואטה להפגנות.
אין לי מושג מה עובר על משטרת ישראל. לא על השוטרים. על המשטרה. בסיבוב שלי בבלפור במוצאי שבת ראיתי שוטרים רגועים, מסבירי פנים, מסורים. רוב השוטרים כאלה. מיעוט מבוטל מתקשה לשלוט באגרסיות שלו ולעמוד בלחצים של הפגנות מסוג זה. הבעיה היא בפיקוד. קוראים לה דורון ידיד. קוראים לה אמיר אוחנה. קוראים לזה בלפור. המרוץ למפכ"לות מעביר אנשים על דעתם. אני מציע לאנשים האלה לחשוב על העתיד. הדיירים בבלפור יתחלפו מתישהו. זה לא יקרה בעוד עשור. זה יקרה די בקרוב. אתם תישארו עם הבושה, עם דמותכם הנשקפת מולכם במראה.
5. עמק השקרים
לקראת סיום, הגענו ליהלום שבכתר: השרה לקידום קהילתי, אורלי לוי־אבקסיס. מופע האימים שלה בכנסת, שבמהלכו צווחה מדם לבה על גזענות הקיבוצניקים, התברר כשקר בוטה. האירוע כולו לא ייאמן. אם זה היה מבחן כניסה לליכוד, הרי שהגברת צלחה אותו בציונים הכי טובים אי־פעם.
בואו נחזור על עיקרי הסיפור: באותו נאום התייחסה לוי־אבקסיס למאבק הניטש סביב הגישה לנחל האסי בקיבוץ ניר דוד. מאבק מעניין, חשוב, שבו לשני הצדדים יש קייס. אחיה של לוי־אבקסיס, ראש עיריית בית שאן ז'קי לוי, הציע פשרה ראויה. הקיבוץ קיבל אותה. רוב הפעילים, לא. הסיפור לא נרגע עדיין. אין לי דעה מגובשת מי כאן צודק. סביר להניח שהצדק מתחלק בין כולם. לא כך לגבי הגברת לוי־אבקסיס. היא חצתה במופע השבוע את כל הקווים האדומים שניפצה בפעם הקודמת, כשנדדה מאולפן לאולפן והודיעה שלא תשב בשום אופן עם נתניהו ושאין לה בעיה אם תקום ממשלה שתיתמך מבחוץ בקולות הרשימה המשותפת. היא הצליחה לנפץ אפילו את השקר הזה.
לוי־אבקסיס סיפר על חוויה אישית: גרתי בקיבוץ מסילות קרוב ל־15 שנה, סיפרה. לדבריה, היה בקיבוץ רופא ערבי. כשהוא רצה לרשום את הילד הקטן שלו לגן בקיבוץ, "כל הקיבוץ הצביע נגדו!!!", זעקה בקול גדול, והוסיפה מבחר חרפות וגידופים נגד הקיבוצניקים הגזענים בכלל וקיבוץ מסילות בפרט.
בתחקיר של "הארץ" התברר שלא היו דברים מעולם. הרופא הערבי היה בכלל רווק בזמן שלוי־אבקסיס התגוררה בקיבוץ. אחר כך עזב, כשחזר כבר גר בשיבלי, שם מתחנכים ילדיו. הוא מעולם לא ניסה לרשום את ילדיו למוסדות החינוך בקיבוץ. כשהתחתן, חצי קיבוץ היו בחתונה ואחת מחברות הקיבוץ נאמה בה. זאת ועוד: מי שכן חינכה את ארבעת ילדיה בקיבוץ, היא לוי־אבקסיס עצמה. היא גם ניסתה להתקבל לחברות בניר דוד הסמוכה למסילות, אבל איחרה את המועד.
עמיחי גלר, שהיה מזכיר הקיבוץ בזמנו, סיפר לי השבוע שלפני 13 שנים התקבל לבית הספר בניר דוד ילד ערבי מנעורה. הוא למד מכיתה א' עד כיתה ו' עם הבת של אורלי לוי־אבקסיס. היא יודעת את זה מצוין. היא גם יודעת שבמסילות ובניר דוד יש הרבה מאוד חברים שאינם אשכנזים.
"אני מעריך שמתחת לגיל 60 בסביבות 35% עד 40% מהחברים אצלנו הם בני עדות המזרח או מעורבים", אמר לי גלר. מזעזע שבגלל השיח הזה אנשים מתחילים לבדוק סביבם מוצא של חברים, שכנים, שותפים לחדר האוכל או ספסל הלימודים. זוהי מורשת נתניהו, שאותה פמפמה השבוע האופורטוניסטית הגדולה ביותר שדרכה אי־פעם בכנסת ישראל, אורלי לוי־אבקסיס.
זה לא נגמר כאן: הגברת הזו נכנסה לכנסת ברשימת העבודה־מרצ. היא מכהנת בכנסת, מקבלת את משכורתה, מכוניתה ועוזריה בקולות הקיבוצניקים. אלה שהסתערה עליהם השבוע. במסילות קיבלה העבודה־מרצ 29% מהקולות, מקום שני אחרי כחול לבן. בניר דוד קיבלה העבודה־מרצ 36% מהקולות. מקום שני. ובבית שאן, שאת זעקתה זעקה השבוע לוי־אבקסיס? כמה שם היא קיבלה? 1.62%. זה הופך למעניין יותר כשמתברר שבניר דוד קיבלה לוי־אבקסיס יותר קולות גם באופן גלובלי (170) מאשר בבית שאן (164).
15 שנים היא התגוררה במסילות. ילדיה למדו שם. חבריה היו שם. אחר כך היא נבחרה לכנסת בזכותם. מיד אחר כך מכרה אותם במכירת חיסול כשערקה ימינה לנתניהו וחמש דקות אחר כך הקיאה לתוך הבאר שממנה שתתה בצמא. ועכשיו, במקום להכות על חטא ולהתנצל, היא "עומדת מאחורי דבריה". אין סמל יותר מובהק לתרבות השקר מח"כ אורלי לוי־אבקסיס, שמכתימה אפילו את הקריירה המפוארת של אביה.
# # #
בנוגע לסיפור במסילות נמסר מטעמה של לוי־אבקסיס: "אני עומדת מאחורי דבריי. היה צפוי שנשמע הכחשה גורפת, כפי שקורה תמיד כשדברים נסגרים מאחורי דלתיים סגורות. הקמפיין התקשורתי שמנהלים נגדי מטרתו להסיט את הדיון מהסוגיה האמיתית - הגזענות והצביעות שהתגלתה במערומיה סביב המאבק הצודק על הגישה לנחל האסי, שחשפה את פרצופם האמיתי של אלה שזועקים יום־יום על צדק ושוויון, עד שהדבר נוגע לחבריהם ולאנשי שלומם. הגיע הזמן להסיר מהם את המסיכות".
בעניין טענתו של מזכיר ניר דוד על כך שבדקה בתים בקיבוץ, נמסר מטעם השרה: "טענה מגוחכת והזויה. השכרת דירה בקיבוצים היא כבר מזמן לא עניין של אידיאולוגיה, אלא כלכלי נטו. מעולם לא הייתי חברת קיבוץ, ומעולם לא הייתי שותפה לדרך האידיאולוגית של התנועה הקיבוצית. אני לא משנה את עמדותיי ודעותיי בהתאם לרוח המקום שבו אני גרה".