הגיע הזמן שנכיר בכך שהאונס המזעזע באילת הוא תוצר של החברה הישראלית, פרי תבשילם הבאוש של דמגוגים מחפיצי נשים.
חברה שבה פסיקות רבניות למיניהן, קובעות, למשל, כפי שקרה לאחרונה, שיש להחרים חתונות של תלמידי ישיבה שהעזו להתחתן עם מי שבחרה לצאת ללימודים אקדמיים.
התפיסה של האישה כנחותה, כמי שצריכה להפגין נאמנות וכניעות לבן הזוג שלה, ואם לא תעשה זאת תיענש, היא שורש הרע שתורם את שלו לאלימות המינית והפיזית הגואה נגד נשים. נכון, אסור לתת הנחות לאנסים ולרוצחים, אך אסור גם שנטמון את הראש באדמה ונתעלם ממצע המיזוגניות והשוביניזם שמהווה להם כר גידול.
חוגים שמרניים ממהרים לתלות, ובצדק, את האשמה באלימות המינית בפורנו, אשר מחפיץ את גוף האישה. אבל כדאי שנסתכל גם פנימה לתוך היהדות האורתודוקסית הקיצונית, ובאותה מידה גם כלפי האסלאם השמרני. בשניהם היחס לאישה הוא כאל אובייקט שמחויב בשמירה על צניעותו, שמא יעורר את "יצר הרע" אצל גברים. אבל זה לא נגמר שם: אנחנו מקבלים כלגיטימית את הדרישה של קהלים מסוימים שלא לשמוע שירת נשים, דרישה שהתוצאה שלה היא הדרת נשים מבימות בידור או מתחנות רדיו בעלות גוון דתי; מדינה שבה יש עדיין עיתונות שנמנעת מלפרסם תמונות נשים; מדינה שבה זמר מופיע עם כיסוי על עיניו שמא ייתקל מבטו באישה רוקדת; מדינה שבה אבות לא מוזמנים לראות את מופע הסיום של בנותיהן בבית הספר היסודי, כדי שחלילה וחס לא יחזו בילדה נהנית, רוקדת ושמחה.
המדינה כולה מתבוננת בכל התופעות האלו כמעט באדישות, בלי להבין שהן כאן כדי להנציח החפצה של נשים. החפצה, בדיוק כמו אפליה, היא חד־כיוונית, וכשמתייחסים לאישה כאובייקט, השלב הבא הוא להפלות אותה, למנוע ממנה לצאת ללימודים אקדמיים ולהתקדם בחיים. במקרים קיצוניים, השלב הבא הוא אלימות מינית ופיזית.
הגיע הזמן שנתקומם נגד המשך הפגיעה בנשים בחסותם של כללים ונורמות שדינם היה לעבור מהעולם. שלא נהיה סובלניים למי שמבקשים לא לשמוע נשים בבמות הבידור. שלא נאפשר לדיינים להחיל חוקי דת פרימיטיביים, פוגעניים ומפלים. שלא נתווכח אם מותר או אסור למנוע מנשים להיות מיוצגות ברשימות לכנסת, אלא נחייב זאת בחוק. רק ברגע שמדינת ישראל תגלה אפס סובלנות לכל החפצה ואפליה, המסר החשוב של המאבק בהן יחלחל גם לציבור, ויהיה בו כדי לתרום את תרומתו גם במאבק באלימות נגד נשים.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית ארגון “משפחה חדשה"