"קורעת את הלב". זה המונח שבחרה ההפקה לתאר את ההדחה של בני. לא "צפויה", לא "מובנת מאליה", לא "חבל שלא קרתה מוקדם יותר" – "קורעת את הלב!". לא דרמטי בכלל. ובכן, את הלב של מי ההדחה הזו קרעה?
כבר חשבנו לרגעים שזה לא יקרה, אבל זה קרה: בני הודח! אופס, ברחה לי קצת ליטל סמדג'ה עם כל השמחה לאיד הזו, אבל די, זה כבר היה חייב לקרות. האם זה המהלך הנכון לשורדים שנותרו? וודאי שלא, אבל מתי ראיתם העונה איזשהו מהלך אסטרטגי באמת? הדבר הכי אסטרטגי שקרה זה הטמנת הפתק עם ההצבעה הכפולה שהוקדש לאסי, וגם זה היה מהלך של ההפקה.
כן, זה קרה. לא כל כך מהר, בכל זאת – אנחנו בעונה שמנסה לזכות בתואר "העונה הארוכה בתבל" ולכן נאלצנו לסבול מועצה שלמה עד הבשורה, אבל לבשורה כזו שווה להמתין. ובזמן ההמתנה הזו, קרו דווקא כמה דברים מעניינים שחייבים לדבר עליהם:
כזכור, השבט מגיע למועצה כשאסי עונד את שרשרת החסינות והג'רביז בסכנה. בשעות שלפני, בני עוד ניסה להתחנן על חייו במשחק אבל לשווא, ירדן ועידן הגיעו לבשר לו במן נאום מתנשא ומבחיל שלמרות האהבה חסרת הגבולות – הם נאלצים להיפרד ממנו. ואיזו פרידה – דמעות, נשיקות, אנחנו סגורים על זה שמדובר במעבר מספסל אחד במועצה לספסל ממול ולא בשליחתו ללבנון?
בדרך כלל בזמן הזה, אנחנו עדים לדו קרב בין שומר הבקתה לאחד מהשורדים על קול במועצה אבל עכשיו, זהו, הסוף קרב ואפשר "לרוב" – שכחו מהדו-קרב או מההתייעצות הקבועה לפני ההדחה. ישראל מגיע למועצת השבט כאזרח חופשי, בלי שום מחויבות, שום תכלית ובעיקר מצויד ביותר מדי מלל ואנרגיות, כאילו מפצה על הזמן שהיה בגפו בבקתה. כל פעם שאני חושבת שמזלזלים בנו, הצופים, אני מגלה שזוהי רק ההתחלה.
אז ישראל מגיע ומתחיל לפלוט אלפי מטפורות לכל עבר. בין דימוי של מנוע לכזה של כבד אווז – הצלחתי להבין כי הדיון חוזר, בפעם ה-200, לכך שלג'רביז אין "סיי". ובתרגום פשוט: הבוזגלוס במיל' לא מסוגלים להכיל את העובדה שאין כבר ריבים במועצה והם פשוט מתגעגעים לג'וס. מפה לשם, עידן מחליט לפתוח מבערים ולהשתיק את ישראל בטענה שהוא פוחד 'להתלכלך' וסולד מכל דיון על אסטרטגיות ומהלכים. במובן מסוים, ניתן לראות דמיון בין ישראל לאלינה, שכן שניהם נושאים בדגל החברות והערכים ומתרצים בכך את מהלכיהם במשחק. אולי זה משהו שמלמדים אותם בבית האח הגדול?
האווירה ממשיכה להתלהט וליטל שוב גונבת את ההצגה (או סתם מנסה להראות נוכחות). בין בליל אמירות שלא רלוונטיות בערך מאז שדוד דביר הודח, היא מבליחה משהו חשוב שהיה צריך לפקוח לשורדים ולמושבעים את העיניים: הם באמת לא יודעים מה קורה בתוך השבט. כלומר, נכון שאסי נהנה לומר כל הזמן "4-1" כדי לשקף את מאזן הכוחות בשבט ולהגדיר עצמו כאנדרדוג, אבל זו לא האמת. האמת היא שעידן מת להדיח את ירדן ואין לו אומץ, אבל המחשבה הזו מרחפת לו בראש – וזה לגמרי עשוי לשנות את מאזן הכוחות.
ואם כבר באסי עסקינן, מי שהספיק להכיר את השייח' בעשרות הפרקים ששודרו – היה צריך לשים לב להבדל. אמש הוא התנהג באיפוק, הוריד פרופיל ודאג להפציע רק כאשר הרגיש שהמושבעים צריכים 'תזכורת' לשם שהם צריכים לכתוב על הפתק בגמר. אסי לא פראייר, הוא מבין שגם אם יגיע לגמר – ברגע שעידן או ירדן יהיו לידו, הקסם שלו דוהה, ולכן הוא חייב לשוב ולפמפם לבוזגלוס המושבעים את היותו השריד האחרון ולהלל את הדרך שעברו יחד. אז מה אם הוא זה שנושא באחריות לכך שהם יושבים על ספסל המושבעים?
אז מה עכשיו? בני לא באמת מודח עדיין וייאלץ להילחם מול ישראל בדו-קרב האחרון לעונה על האופציה לחזור למשחק. לא ייאמן איזו שכונה, ישראל הודח ליומיים ויחזור למשחק ברגע הגורלי הזה, רק כי הוא חזק יותר מבני, ואנחנו לנצח לא נרד מרף חמשת השורדים בשבט. בהצצה לפרק הבא הספקנו לראות את בני זועם על כך שהודח וקורא לכך בגידה. ב-ג-י-ד-ה! הם אשכרה הספידו אותך בפניך, על איזו בגידה אתה מדבר? במקום עידן וירדן, הייתי מרגישה חרטה על כמות הזמן והמאמץ שהשקיעו בבני, שהקפיד ללכת תמיד נגד הזרם, לפשל במשימות ובאופן כללי לרטון ולהתלונן רוב הזמן. הסיבה היחידה ששווה להשאיר את בני במשחק היא רק הקלות שבלנצח אותו. אוי, אם רק השורדים היו מבינים באיזה פורמט אם נמצאים.