1. כל הכללים נפרצו
"ואני כקרן האזרחית, ממה אני אמורה להיות מוטרדת, מה הכי מסוכן פה?", שאלה קרן מרציאנו ביום שלישי בערב את ראש אגף התקציבים המתפטר שאול מרידור.
להלן תשובתו: "נפרצו פה כללים שלא נפרצו אף פעם באף מדינה. לא רק שאין פה תקציב, אין מסגרות לתקציב, כל שני וחמישי פותחים אותן, ואין שום דיון על סדרי העדיפויות. לצערי, התקציב הפך להיות כלי שרת פוליטי, והדבר הזה בלתי מתקבל על הדעת בניהול כלכלה סבירה. יש צורך אמיתי עכשיו לעבוד על אישור תקציב ל־2021. עכשיו, לא דקה אחר כך, כי כדי להגיע ולעמוד בחוק צריך להתחיל לעבוד היום. השר כ"ץ עוד לא נתן הנחיה, כרגע הוא כנראה לא רוצה לעבוד על התקציב".
מרציאנו שאלה אם מדובר במניעים פוליטיים. "אני לא נכנס למניעים, את יכולה לשאול את שר האוצר, ניסית לשאול אותו אתמול, לא קיבלת תשובה, גם אני כראש אגף התקציבים לא קיבלתי תשובה, נראה לי שגם הציבור לא קיבל תשובה". מרציאנו התעקשה לברר מאילו מניעים פועלים שר האוצר וראש הממשלה כפי שהם פועלים. "אני לא רוצה לדבר על המניעים. לא כל דבר יכול להיות כלי בפוליטיקה. תקציב מדינה הוא אבן יסוד ביכולת של המדינה לקבוע סדרי עדיפויות, להעביר כסף לאזרחים, להגיד מה עושים ומה לא עושים".
זה היה הרגע המכונן בראיון שהעניק מרידור ביום שלישי לערוץ 12. גלום בו כל הטירוף כולו. מניעיו של שר האוצר, שמקבל את ההוראות שלו מראש הממשלה, שמקבל את ההוראות שלו בבית, אינם פוליטיים. מניעים פוליטיים הם מניעים הקשורים למפלגה, לקואליציה, ליריבים פוליטיים ושיקולים מהסוג הזה.
הסיבות במניעת תקציב מאזרחי מדינת ישראל הם אישיים־פליליים. לא רק שהן נובעות מהמשפט של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הן עצמן גובלות בפלילים. מדובר בסבוטאז'. לבנה חבלה שמונחת מתחת למנוע של המדינה. במדינה מתוקנת היו צריכים כל המעורבים בדבר להיעצר מיד לחקירה. בדרום אמריקה הייתה פורצת עכשיו הפיכה צבאית. ראשי הצבא היו מגיעים למסקנה שראשי השלטון מסכנים את המדינה, את אזרחיה, את יציבותה ואת כלכלתה ומקיפים בטנקים את משרדי הממשלה.
הסירו דאגה מלבכם. אנחנו לא מדינה מתוקנת (כמה חבל), ואנחנו לא רפובליקה דרום אמריקאית, וטוב שכך. אנחנו מדינה שנחטפה בידי משפחה. ישראל זקוקה כרגע לתקציב מדינה כאוויר לנשימה. אנחנו על סף הורדת דירוג אשראי, שיפתח תיבת פנדורה ועלול ליצור אפקט דומינו. השירות הציבורי כולו נקרע לגזרים ומתפרק לנגד עינינו.
זו לא רק צמרת האוצר. בעודנו מדברים, נמשכת המתקפה גם על צמרת מערכת האכיפה ועל מערכות רבות נוספות. אף על פי שאין ביקום כלכלן שלא צורח מהבוקר עד הלילה שחייבים תקציב דו־שנתי כאן ועכשיו, אף על פי שצריך היה כבר להתחיל לעבוד על התקציב הזה, יושב שר האוצר ישראל כ"ץ באולפן ומלעלע משהו על זה שהוא קודם רוצה להגיש את 13 המיליארד או משהו. למה אתה לא נותן הוראה להתחיל לעבוד על התקציב, הוא נשאל, אבל לא ממש עונה. הוא, אתם, שריו, ח"כיו, המראיינים באולפן ואפילו אני, יודעים את התשובה - כולנו בני ערובה של המשפחה המטורללת הזאת, וכמעט ואין פוצה פה ומצפצף.
דיברתי עם חמישה כלכלנים מובילים. נגידי בנק לשעבר, פרופסורים, אנשים שרשימת הקרדיטים שלהם בנושאי כלכלה ארוכה כמעט כמו רשימת הגידופים השבועית בחשבון הטוויטר של יאיר נתניהו. אף אחד מהם לא מזוהה כיריב של נתניהו. להפך, חלקם עבדו איתו צמוד ומכירים את תכונותיו, סגולותיו והבנתו בכלכלה. מכיוון שאנו חיים בעידן הפחד, שבו חוקרי להב 433 מתדפקים על דלת ביתם של צייצנים נגד השלטון, הבטחתי לבני שיחי לא לפרסם את שמותיהם, אלא אם כן יענו אותי קשות במחנה החינוך מחדש שבו נמצא כולנו את עצמנו בעתיד. הנה סיכום הדברים:
"מדובר בפשע נגד מדינת ישראל. לא פחות. תקציב הוא כלי עבודה מרכזי ומכשיר כמעט יחיד להתגברות על משבר ענק מהסוג שמטלטל עכשיו את כלכלת כל העולם. להתנהל עכשיו בלי תקציב זה כמו לבנות גורד שחקים בלי מהנדס ובלי בטון וברזל. ברור לכולם שהכל יקרוס, השאלה היא רק מתי. מי שאחראי לדבר הזה מדהיר את ישראל עכשיו במהירות 200 קמ"ש לתוך קיר. כמעט אין ספק שבמוקדם או במאוחר דירוג האשראי יירד. ברגע שהוא יירד, זו תהיה המגמה. יהיה קשה לשנות אותה. מספיק שחברת דירוג אשראי אחת תוריד את ישראל, האחרות יתיישרו בעקבותיה. זה טפטוף שהופך למבול כהרף עין, ואחר כך למפולת שלג.
"חברות דירוג האשראי לא מסתכלות היום על גודל הגירעון. לכולם יש גירעון, כולם מגדילים את החוב, כולם נלחמים באותה קורונה. בימים כאלה מבדילים בין התנהגות להתנהלות. ההתנהלות היא הקובעת. האם יש תקציב? האם יש תוכנית? האם יש יד מכוונת? האם יש יציבות פוליטית? האם יש יציבות שלטונית ויכולת ביצוע? כשמביטים על מה שקורה כאן, חושכות העיניים. ממנים פרויקטור לקורונה, אבל בלי סמכויות. הוא נלחם חודש לאישור תוכנית, בסוף מתברר ששום דבר לא מתבצע בשטח.
"התקציב אמור לתת את המסגרת למה שיקרה בשנה הבאה. הוא אמור להכיל את התוכנית ליום שאחרי. הוא אמור להכיל כלי עבודה, תרחישים, פתרונות. תקציב הוא המצפן שמאפשר להתקדם אל מחוץ לסערה, להיחלץ מהמערבולת. להמשיך להתנהל בלי תקציב, כשבאוצר אף אחד לא מתחיל להכין תקציב ל־2021, כשאנחנו כבר בסוף 2020, כשישראל בלי תקציב משנת 2018, זה פשוט אירוע בלתי נתפס. הוא קורה בסמכות, ברשות, באדישות ובלא מעט טיפשות וחוסר אחריות. זה אירוע ששווה ועדת חקירה ממלכתית, דוח מבקר מדינה מטלטל, זעם ומחאה ציבורית. זה נזק לדורות קדימה".
2. שיטת נתניהו
מדינת ישראל משלמת עכשיו את מחיר העובדה שהיא מדינה לא מנוהלת. משרד הבריאות לא מנוהל, משרד האוצר מתפרק בתנועה, אין משרד ראש ממשלה. פשוט אין. ריק מוחלט באריזת ואקום. מקום שבו ישבו כלכלנים בכירים, אנשי ניהול עם קבלות, אנשים עם אישיות, שיעור קומה, ניסיון, השכלה, רזומה, נראה עכשיו כמדבר גובי בשיא הקיץ, שלדים מלבינים של מנכ"לים קודמים פזורים מסביב, אין קול ואין עונה.
השבוע חתמה ישראל על פרוטוקול כלכלי עם איחוד האמירויות. בשם האמירויות חתם נגיד הבנק. בשם ישראל חתם אחד, רונן פרץ. מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אדם נטול כישורים כלשהם, ניסיון משמעותי, רקע מקצועי. אדם שלא מבין כלום בכלכלה, במקרו כלכלה, בנושאים מוניטריים, בבנקאות, בתוכניות כלכליות. הוא לא ניהל שום דבר ואף אחד בחייו. הוא התקבל לתקן של סגן שני למזכיר הממשלה, זוטר שבזוטרים, והוקפץ לתפקיד "המנכ"ל של המדינה" מסיבות ברורות: היותו עסקן ליכוד שנכון ומוכן למלא את כל גחמותיה של הגברת אשר בבלפור. הכי מצחיק זה שמי שהביא אותו ללשכה היה אחד, אביחי מנדלבליט, והמשימה העיקרית שאותה ביצע היה רישומי הבנייה בהתנחלויות.
הסיפור הנפיץ על אותן גחמות אינסופיות ודרישות מטורללות אך נצחיות של "בלפור" הפיל בזה אחר זה את כל מנכ"לי משרד ראש הממשלה שקדמו לפרץ. ללא יוצא מן הכלל. אז הביאו את פרץ, כדי שיחתום על הכל. אז הוא חותם גם על ההסכם הכלכלי עם האמירויות. יריקה בפרצופם של נגיד בנק ישראל, של ראש המועצה הלאומית לכלכלה (פרופ' אבי שמחון), של שר האוצר הסמלי ושל מי שעוד נותר בצמרת האוצר. זוהי שיטת נתניהו. צוות? הצוות לא חשוב, נוהג נתניהו להגיד לבני שיחו (באנגלית: who cares about staff?). רק התוצאה חשובה. הוא רוצה את כל הקרדיטים לעצמו.
בשיטה הזו, שהלכה והעמיקה עם השנים, נוצר מצב שראש ממשלת ישראל מוקף גמדי גינה נטולי קיום עצמאי. "הוא מביא רק כאלה שאין להם מה לחפש בחוץ, אין להם מה לעשות בחוץ, ולכן הם תלויים בו לגמרי", אמר לי השבוע מישהו שהיה שם, "הבעיה היא שיש כאן גם מדינה לנהל". אז נתניהו מוקף בטיפוסים כמו פרץ, חני בלייוויס, אפי אזולאי (אב הבית שהשב"כ פסל אבל משפחת נתניהו אישרה), טל גלבוע (היועצת לענייני בעלי חיים) ועוד כמה כאלה.
"בכל פעם שנתניהו נדרש לתהליך, הוא נכשל", מספר אדם שעבד איתו הרבה מאוד וקרוב מאוד, "הוא פשוט לא מסוגל לנהל תהליך. הקורונה זו הדוגמה הכי טובה. ביבי יודע לנאום נגד הקורונה. אבל הנגיף לא מתרשם מהכריזמה, האיפור או אוצר המילים. את הנגיף הזה צריך לנהל. לסגור את השמיים או להטיל סגר זה קל. מה שקשה זה לבנות מנגנוני קטיעת שרשרת הדבקה, ליצור מערכת בדיקות שרירית, גמישה ויעילה, לקבל החלטות חדות ולבצע אותן, להגיד את האמת לציבור. אחרי הסגר הממשלה קיבלה חצי שנה להתארגן. להקים מנגנונים. להיערך. ומה עשו? עשו חיים.
"השבוע פורסם סוף־סוף מכרז לבדיקת קורונה מהירה בשדה התעופה. שזה לא ייאמן. ותראה מה קורה עם החרדים. הוא לא מסוגל להגיד להם את האמת. הוא מביא פרויקטור, לא נותן לו סמכויות, אחר כך משפיל אותו באמצעות שליחים, רק כדי לא לאבד כמה חצאי מנדטים של ברסלבים או ליצמנים כאלה או אחרים. סביב נתניהו יש או שוטים, או משוטים. אף ישות אחרת לא יכולה להתקיים שם לאורך זמן".
הוא דווקא הנהיג כמה תהליכים, ניסיתי להקשות על בן שיחי, למשל הנורמליזציה עם האמירויות. "הצחקת אותי", אמר האומר, "התהליך שהוא ניסה להוביל היה הסיפוח. ריבונות היסטורית על ארץ אבותינו. הוא ניסה לנהל את זה. הוא ערך מסיבת עיתונאים לפני הבחירות הראשונות וכמעט הודיע על סיפוח הבקעה, אחר כך הוא נסע לוושינגטון, קיבל את 'עסקת המאה' ואת הסיפוח וערך חגיגה רבת משתתפים ושמפניה בבית הלבן אצל הנשיא דונלד טראמפ, הוא גזר קופונים ותפר חליפות והודיע ונאם ובסוף נשאר בלי כלום.
"גם לא סיפח, גם הקפיא את הבנייה בהתנחלויות וגם הכיר מחדש בעקרון שתי המדינות על בסיס מפה. למזלו, נתנו לו את הסוכרייה הזו של הנורמליזציה כדי להמתיק את הגלולה ברגע האחרון. וככה הכל נראה. כך הגיעה אומת הסטארט־אפ למקום הראשון בתחלואת קורונה בעולם".
שיטת נתניהו היא לאמץ לחיקו אנשים חלשים או מוחלשים ולנהל באמצעותם את האופרציה כולה. בכך הוא גם מודיע לסביבה כולה שהוא מצפצף. הוא מסוגל לנהל מדינה עם שלושה סנג'רים, שני דלגני דיגיטל, בן ורעיה. בסדר הפוך כמובן. אתה מסתכל על הצוות, על הצמרת, על הניהול, ורואה את התחתית של התחתית. כולם תלויים בו תלות מוחלטת.
אם היה בישראל מנכ"ל משרד ראש ממשלה ראוי לשמו, זה יכול היה להיראות אחרת. בשנייה הראשונה שמישהו היה מפר הנחיה כלשהי במשבר הקורונה, הוא היה דופק על השולחן ומעיף אותו לכל הרוחות. מנכ"ל מסדר הגודל של שבס, לוקר, הורוביץ, ליברמן, גרונר וכאלה. רונן פרץ צריך ווייז כדי להגיע לשולחן וסולם כדי לטפס עליו. מה הפלא שהחרדים חוגגים, הברסלבים רוקדים, המגזר הערבי מוזנח והמשק בפח? ישנה הקלישאה ההיא שאפשר לשקר לחלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן. ובכן, לנתניהו יש גרסה מתקדמת. הוא משקר לחלק מהאנשים כל הזמן. הם בולעים את השקר בשמחה, משוכנעים שזה מרשמלו ונהנים מכל רגע.
אז מה בעצם התוכנית של נתניהו? אחד ממקורביו העלה אתמול את האופציה המרהיבה הזו: זה פשוט. הוא מקווה שעד נובמבר 2021 המצב יהיה כל כך חמור, כל כך כאוטי, כל כך חסר תקווה, שבני גנץ יגיד לו: אתה יודע מה, ביבי? בוא, חבל להתחלף עכשיו. תתקדם, אני אגיע אחר כך.
3. שני חברים יצאו לדרך
הכי טוב היה לתת ליאיר לפיד ועפר שלח לכתוב במשותף את החלק הזה במקומי. מדובר בשני כותבי־על, גרפומנים לא קטנים, שהחלו את חברותם הארוכה במסדרונות המאובקים של "מעריב" בסוף שנות ה־80 (גילוי נאות: גם אני הייתי שם).
לפיד היה נסיך. הבן של טומי, דור המייסדים של העיתון, נער הפרחים והשעשועים התל־אביבי, הצבר האולטימטיבי וגם חבר בכיר באצולה העיתונאית של אז. הוא לא היה זקוק למסלול ההכשרה המפרך של המקצוע ז"ל. נחת ישר לתפקידי עריכה, לכתיבה פובליציסטית, היה "המיועד" מהרגע הראשון. מצד שני, הוא היה חרוץ מאוד, מוכשר עד כאב ונחמד אמיתי.
שלח היה עוף מוזר. סטודנט שלמד בניו יורק וכיסה עבור מדור הספורט של "מעריב" את ליגת ה־NBA בדרך שהצליחה להאפיל אפילו על ד"ר מנחם לס הגדול. כשחזר ארצה בתום לימודיו, קלטנו אותו במדור הספורט ובהיותו הנער החדש בשכונה הטלנו עליו את הג'וב שאיש ממנו חי עוד לא חזר: הכתב האחראי על מכבי ת"א בכדורסל. שלח דווקא חזר והפך לעיתונאי בכיר, חד כתער, מוכשר כשד ודעתן מופלג.
הם דומים ושונים. שניהם אנשי העולם הגדול, חובבי וויסקי משובח, ספרות טובה, ספורט תחרותי (לפיד אגרוף, שלח כדורסל, פוטבול ועוד הרבה) ופוליטיקה. בשנים האחרונות מתחדדים דווקא ההבדלים ביניהם. לפיד ילד פלא מיומו הראשון, פרוע, שלפן, שטחי, מקסים וכריזמטי, נחוש ומהיר החלטה. שלח אטי יותר, מעמיק עד ליבת כדור הארץ, משכיל מאוד, אבל גם פיקח וערמומי ויודע לטוות קורים ולהוביל מהלכים. לפיד הוא אצן בנשמתו. 100 מטר משוכות. אם כי הוא מגלה סבלנות אין קץ בדרך לבלפור. שלח הוא רץ מרתון (גם במציאות). רוקם תחרה. עם סבלנות של בדואי ולא מעט קילינג אינסטינקט.
לפיד ממוקם במרכז, תמיד בנקודת שיווי המשקל הארכימדית של הישראלי הממוצע. שלח ביקורתי יותר, איש שמאל, בשנים האחרונות מרכז־שמאל. שניהם מאוהבים קשות בעצמם, ניחנים במידת הנרקיסיסטיות הנדרשת למנהיגים בעת החדשה, אולי קצת יותר.
שני צמדי חברים בולטים בעשור האחרון בפוליטיקה הישראלית: נפתלי בנט ואיילת שקד, עפר שלח ויאיר לפיד. בניגוד לצמד מימין, שהכירו בעשור הקודם, שלח ולפיד הולכים ביחד כבר 30 שנה. כעוצמת החברות, כך עוצמת השבר. שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום טראח. האם הם אכן הולכים לגט כריתות? האם זוהי רעידת אדמה ביש עתיד, שאחריה שום דבר לא יהיה אותו דבר, או שמדובר במכה קלה בכנף?
הנה הזווית של שלח: יש עתיד במבוי סתום. תקרת הזכוכית בלתי חדירה. כבר לפני שנה וחצי, באחת משיחות העומק ביניהם, אמר שלח ללפיד שהקמת כחול לבן מסתירה את הקרנף שבסלון של יש עתיד, את הצורך לחשב מסלול מחדש. בינתיים, קצב האירועים השכיח את כל זה. שלושה קמפיינים רצופים, כאוס מפלגתי ואויבים חיצוניים: הרמטכ"לים של כחול לבן מבית, ביבי והליכוד מחוץ. אחר כך הכל קרס, בני גנץ וגבי אשכנזי פרשו, הוקמה ממשלת הרוטציה, ונדמה היה שהולכים לבחירות חדשות. לא היה זמן לכלום. ברגע שהבחירות נדחו, שלח הבשיל. אם לא עכשיו, אימתי? הוא שואל.
ביבי קורס, אומר שלח למי שאומר, ואנחנו תקועים. מי שמלקט את המנדטים של נתניהו זה פאקינג נפתלי בנט, פרפר קליל שמדלג מפרח לפרח, שותה אותנו ומביא מספרים יותר גבוהים מלפיד בהתאמה לראשות הממשלה. זה מצב בלתי נסלח, אומר שלח. במקום שאנחנו נפרח, בנט פורח.
לתפיסתו של שלח, יש עתיד התיישנה, הזדקנה. לפיד זיגזג יותר מדי, הבטיח ולא קיים, שבר ימינה, שבר שמאלה, הסתכסך עם החרדים, ניסה להתפייס איתם, כך או אחרת תור הזהב חלף. אנשים מרגישים, הוא אומר בשיחות סגורות, שאין לנו מה לחדש יותר. שאנחנו עוד מאותו הדבר.
לשלח יש רעיונות. הוא מאמין שהדור הצעיר מחפש משהו אחר. שפה אחרת. יש עתיד בהנהגת לפיד נמצאת במבוי סתום. הצעירים רוצים לשמוע שפה אחרת. רוח רעננה. הדרך היחידה להתחדש, על פי שלח, היא פריימריז להנהגה. והוא יהיה שם, על הראש של החבר הכי טוב שלו. למה? כי הוא מאמין שיש לו רעיונות, שהוא לא "שרוף", שיש לו חוט שדרה ושיש לו סיכוי. הוא טוען שהוא מבוסס גם על מספרים ונתונים.
4. התסכול של מס' 2
מישהו שאל את שלח השבוע אם הוא צבר את התסכול של מספר 2 הנצחי, של זה שתמיד דילגו עליו, שתמיד הסתכלו דרכו, שתמיד הקפיצו מעליו מישהו. כל רמטכ"ל, כל גנרל, כל מי שעבר בסביבה הוצנח לעמדה בכירה מעמדתו. שלח נלקח כמובן מאליו. אז לא, הוא אמר, הוא לא מסתכל אחורה בזעם. הוא לא מתחרט על כלום. הרמטכ"לים? תראה איפה הם היום. נכון, הוא תיעב את הקוקפיט עליו השלום. הוא הביט ברביעייה המתכנסת מאחורי גבו, מברברת את עצמה אל תוך הלילה בעוד הוא, זה שרץ בשוחות עם לפיד כבר שמונה שנים, נזנח מאחור. עכשיו הוא מסתכל קדימה. רק קדימה. נכון לעכשיו, יש עתיד משולה בעיניו לאוגר שרץ בתוך הגלגל שלו, בכל הכוח, כל הזמן, בדרך לשום מקום.
הבחירות הבאות, אומר שלח, לא יהיו על שמאל־ימין. נכון, הביביסטים ינסו להלביש אותנו בחולצות של שמאל, אבל זה מזמן לא רלוונטי. המוני צעירים מחפשים פתרון למבוי הסתום. מחפשים רעיונות. רוצים פתרונות. זו הזדמנות. יש לי, חושב שלח, יותר רעיונות ויותר רעננות. הוא מדבר על דרך חדשה להדק את הקשר בין המדינה לאזרחיה, על ניו דיל שצריך לכרות עם הדור הצעיר. הוא לא שרף את עצמו בפניות החדות ימינה ושמאלה. הוא שילם מחיר כל השנים על שתיקתו, על השלמתו עם מסלול החתחתים של לפיד, אבל לא עוד. היו לו מריבות קשות עם לפיד, אבל החברות ניצחה והכילה את כולן. הוא לא אהב את הקלות שבה ויתר לפיד על מינויו ליו"ר ועחו"ב, אבל הבליג. שלח אמר שלשום מה שבני גנץ אמר בתחילת השבוע, רק בהקשר אחר: תמה תקופת ההבלגה.
טיעוני המחץ של שלח בנויים מאמינותו הסדוקה של לפיד. בכל פעם שהלכת ימינה או הפרשת חלה, הוא נהג להגיד ללפיד בשיחות הפרטיות שלהם, לא הבאת אף מצביע חדש. גרמת לאנשים לא לקחת אותך ברצינות. פעם אתה קורא לערבים זועבי'ז, פעם אתה תלך איתם אבל בלי בל"ד, אחר כך תלך איתם עם בל"ד. אני, אומר שלח לעצמו, מחובר לערבים, מחובר לחרדים, יודע לדבר עם כולם, לא פסול בשום מקום. הגיע הזמן שלי.
שלח חושב שהציבור יחפש בפעם הבאה מישהו להאמין לו. הוא מאמין שיאמינו לו. הוא ראה את נתניהו בשבוע החולף מגיע פעמיים לכנסת במיוחד כדי ליצור עימות חזיתי עם לפיד. הוא רוצה אותך כיו"ר האופוזיציה, הוא רוצה אותך כיריב, אמר ללפיד, והוא יודע למה. אתה היריב הכי נוח שהוא יכול לבקש. וביבי, כמו שאנחנו מכירים אותו, פועל רק על בסיס מספרים. הוא רוצה לקבע אותך כיריב שלו. הוא רוצה להושיב אותך לידו, לדבר על ההשכלה שלך, לעשות אותך קטן. והוא מצליח. אנחנו צריכים לשבור את המעגל הסגור הזה. איך? בפריימריז. שאני אנצח בהם.
התוכנית של שלח היא פריימריז פתוחים לגמרי. הוא יסכים גם למפקד גדול שאחריו פריימריז בקרב מתפקדים (סביב 50 אלף) אבל חושב שאם יש עתיד תכריז על פריימריז פתוחים שאליהם יגיעו מאות אלפים, יצהירו שאינם חברים במפלגה אחרת (דבר שניתן לבדוק מיד) ויצביעו, זה יהיה בינגו ציבורי־פוליטי שייתן למפלגה דחיפה ענקית.
הוא הציג את הדרישה הזו בפניו של לפיד בשיחה אישית קשה ביום שני. הוא לא עדכן אף אחד מהח"כים של המפלגה מראש, אף על פי שיש לו בסיס תמיכה לא קטן בקרבם. אולי לא תמיכה במועמדותו, אבל תמיכה בפריימריז. הח"כים של המפלגה לא טיפשים, אומר שלח בשיחות סגורות, הם יודעים שאין לנו תוחלת בלי פריימריז.
ומה יקרה אם לפיד יסרב? שלח לא מתחייב לשום דבר. כבר עברו יומיים, אמר למי שאמר, ויאיר מכניס את עצמו לפינות שיהיה לו קשה לצאת מהן. הוא יודע שאני צודק. הוא יודע שאין דרך אחרת. אני מקווה שייצא אליה בקרוב. ואם לא? אז נראה.
5. מה שלא מקולקל
הנה הזווית של יאיר לפיד: שלח הוא חבר יקר וקרוב. כרגע, יו"ר האופוזיציה ומייסד יש עתיד מתכוון לנסות להכיל את משבר גיל העמידה של החבר שלו. לפני כמה חודשים הם חגגו יחד לשלח 60. יאיר אמר למי שאמר באותו לילה שמשהו רע עובר על חברו. משבר גיל ה־60, התובנה שהזמן הולך ומתקצר, שהכל בר חלוף.
דבר נוסף שחירפן את שלח, לדעתו של לפיד, הוא רון חולדאי. העובדה שראש העיר המיתולוגי שוקל להיכנס לזירה ולהפוך בן לילה למנהיג המרכז שמאל ככה בקלי קלות העבירה את שלח על דעתו. הוא מזיע קרוב לעשור בשדה הקרב הפוליטי, בכנסת, בתקשורת וככל מקום, ממית את עצמו באוהלה של מפלגה, ופתאום חולדאי מגיע ולוקח לו את האג'נדה כמו שלוקחים צעצוע מידיים של תינוק. אה, וגם יאיר גולן החצוף ממרצ. גם אני כאן! אומר שלח, לכאורה. לא יקום ולא יהיה.
לפיד טוען שדמוקרטיזציה ביש עתיד זה תהליך שהחל לפני חודשיים וחצי, בשיתוף שלח. הוקמו צוותים, מתקיימת חשיבה, שוקלים. לפיד מבין את הצורך הזה אבל לא מבטיח כלום. החיפזון מהשטן. מה שלא מקולקל, לא חייבים לתקן. את הצוות שמטפל בזה מובילים אורנה ברביבאי ויואב סגלוביץ, ולפיד לא מזרז אותם.
הם מתלבטים בין שלוש אופציות: פריימריז פתוחים, האופציה הפחות מקובלת על לפיד, כי "ביבי יכול לשלוח 3,000 איש שישתלטו לנו על המפלגה", פריימריז בקרב מתפקדים ו־ועידה, כמו במפלגות האחרות, או הבנה ואשרור שתהליך הפריימריז משחית, סכסכני ומיותר וצריך להמשיך ככה. שלח, על פי לפיד, ניסה לקפוץ בראש ולקחת בעלות על התהליך הזה, בסך הכל. בכל מקרה, זה ייקח זמן. שום דבר לא בוער.
מצד שני, דווקא בוער. המהלך של שלח נתפס כרעידת אדמה בסדר גודל חסר תקדים במפלגה. לפיד נוהג עדיין באיפוק, אבל בשיחה הקשה של יום שני הזהיר את שלח לבל ייקלע ל"פוזת דיכטר". כזכור, אבי דיכטר בזמנו הצהיר שיתמודד מול נתניהו וקרא תיגר על ראש הממשלה. זה נגמר רע. המהלך של שלח, בעיני לפיד, נראה לא אפוי, לא מבושל עד הסוף. הוא קצת עף על עצמו. לפיד לא מתכוון לצאת לקרב. הוא ינסה להכיל את האירוע. עד כמה שניתן.
בסך הכל, הוא מרוצה. יש עתיד בעלייה מתמדת בסקרים. הוא יו"ר האופוזיציה, והוא מקבל ציונים טובים מהציבור. מאז פירוק כחול לבן, יש עתיד רק מתחזקת. יש לו עוד 10 מנדטים לפחות בקופה, לדעתו. גם על אהוד ברק ב־1999 אמרו "לא ממריא". צריך לעבוד בשקט, להתמקד במטרה ולא לאבד ריכוז, גם כשיש רעשי רקע או תופעות לוואי. המרד של עפר שלח נתפס, לפחות כרגע, כאחד הרעשים האלה.
לפיד מפגין כרגע סבלנות אף שעל פי עדותו, הוא לא ממש ידוע בסבלנותו המופלגת. הוא מקווה ששלח יירגע לפני שייגרם נזק בלתי הפיך למפלגה. הוא לא בטוח שזה יקרה. ואם זה לא יקרה? אף אחד משניהם לא יודע איך זה ייגמר, אבל זה כנראה ייגמר.