חודשי יולי־אוגוסט החולפים היו מועד פתיחת מחזורי הגיוס של ילידי שנת 2002, בוגרי התיכונים בני ה־18. השנה, בצל הקורונה, פתח צה"ל את עונת הגיוס בפיצול לארבעה מוקדי גיוס חלופיים ברחבי הארץ, בנוסף לבסיס הקליטה והמיון שבתל השומר. רבבות מתגייסים נרגשים הגיעו ללשכות הגיוס, מלווים בהוריהם הגאים. על פי נתוני הגיוס, אחוזי הגיוס נותרו נמוכים יחסית, כאשר רק 58% מבין הגברים ו־41% מבין הנשים התגייסו. עוד הראו הנתונים כי מקרב המתגייסים, 350 הינם עולים חדשים ו־308 הינם חיילים בודדים אשר חלקם מגיעים לארץ בגפם על מנת למלא את חובתם למדינה.
כמו בעבר, גם היום מי שמגיע לשרת בצבא הם הטובים, הערכיים, המוכשרים והשאפתניים ביותר מבין בני הנוער בארץ. אני נזכרת במקרה שסיפר לי בעלי, אשר שירת בחטיבת הצנחנים, על חייל בפלוגה שנבחר למלא משימה מפרכת ורטן בפני המפקד: "אבל למה אני?". המפקד ענה לו בקור רוח אופייני: "כי אתה הנבחר". בשלוש מילים אלו מקופלת כל המשנה הצבאית.
כידוע, נשים כיום ממלאות תפקידי פיקוד ומטה במקביל לתפקידי שדה. ברוחה של אליס מילר, מגישת הבג"ץ בשנת 1994 על זכותן של נשים לשרת כטייסות קרב, נשים רבות מגישות בקשות לשרת גם בקומנדו הימי ובסיירות מובחרות. אני מביטה בהן - נשים צעירות, סתורות שיער, זקופות קומה וחדות מבט, חובשות קסדות, עטויות מדי ב' מאובקים, מדברות על המוטיבציה לשרת בגדודים הקרביים - ומתמלאת גאווה. בזכותן ובזכות חבריהן לנשק אנחנו יכולים לישון בשקט בלילה.
הרבה פעמים נשמעים נגדן קולות שליליים: "מה היא צריכה את זה, למה לה את כל הסבל, היא בחורה". אני חושבת עליהן ונזכרת בנשים האמיצות בהיסטוריה הצבאית שלנו אשר פרצו דרך לנשים אחרות והובילו את המדינה להישגים רבים, בהן יעל רום, הטייסת הראשונה שסיימה את קורס הטיס בישראל (לפני שנסגר לנשים), השתתפה במבצע קדש והייתה לקברניטה בארקיע; או אסתר ארדיטי, חובשת בחיל האוויר אשר הצילה טייס ונווט ממטוס שהתרסק וקיבלה את עיטור המופת מהרמטכ"ל משה דיין בשנת 1955; או חווה ענבר, השופטת הצבאית הראשונה בעולם, שהתמנתה בשנת 1969. ההצלחה שלהן היא ההצלחה שלנו כעם וכמדינה.
אז אומרים שהדור הולך ופוחת, ומשמיעים שלל השמצות על הצעירים של ימינו, אך לצד זאת לא ניתן להתעלם מהנוער המוצלח שמבקש לתת את כל מה שיש לו ואף יותר כדי לממש את המוטיבציה שלו ולעשות את הטוב ביותר למען המדינה, למעננו.