רגע לפני ראש השנה, מגדלי הדבורים העצמאיים מספרים על התחביב הייחודי

לפני כחמש שנים החל פרי סמנון, 33, מורה לטבע וקיימות, לגדל דבורים בחצר הבניין המשותף שבו הוא גר בשכונת שפירא בתל אביב. "אני מאוד אוהב טבע, ומבין שנוכחות הדבורים חשובה גם במרחב העירוני, וזו הסיבה שהתחלתי לגדל דבורים", הוא מספר. "בשנה הראשונה חששתי שהשכנים יהיו נגד, אז החבאתי את הכוורת מתחת לעץ דקל שהעלים שלו הסתירו אותה. בבניין יש שש דירות, בהן גרים 14 שכנים. לאט־לאט התחלתי לגלות לשכנים. זה מאוד מרגש וכיף ולא יכולתי להתאפק". 

איך הם הגיבו?
"הם התפלאו ושמחו, והיום גם הם מתגאים בדבורים. לא היו התנגדויות. כיום יש לנו כבר שתי כוורות בחצר הבניין. בעיקרון אין צורך לטפל בהן. אני מגדל את הדבורים באופן טבעי, מנסה כמה שפחות להתעסק איתן, אלא רק ליהנות מהנוכחות שלהן. אנחנו לא רודים דבש מהדבורים. גם כשאני צורך דבש, זה רק מאנשים שאני מכיר ויודע שהם מתייחסים לדבורים בכבוד הראוי". 

חוץ ממאות הדבוראים בארץ העוסקים בענף הדבש לפרנסתם, יש מי שנדבקו בחיידק הדבורים והחליטו לגדל אותן כתחביב בביתם: בגינה, במרפסת, על אדן החלון או בגג. "אני מגדלת דבורים בחצר הבית וגם על גג גלריית אלפרד בתל אביב, גלריה שיתופית שאני חברה בה", מספרת ליאת דניאלי, בת 37 מהרצליה, אמנית רב־תחומית. "על גג הגלריה אפילו יצרתי כוורת בתוך סיטאר, כלי נגינה הודי. אני כבר שש שנים לומדת את התחום, ובשנה האחרונה התחלתי לגדל דבורים בפועל". 

למה החלטת לעשות זאת?
"בתור אמנית אני חוקרת סופר־אורגניזמים, כלומר מיני קבוצות שמורכבות מהרבה אינדיווידואלים, אך חיות כגוף אחד. זה מסקרן. דבורים עונות לקטגוריה הזאת. כמו כן, כשאת מסתכלת עליהן, את יכולה ללמוד הרבה על עצמך. אני לומדת מהן איך לחיות: שיתופיות ואחד למען השני. החלטתי לגדל אותן מתוך הערצה, מהבנת החשיבות שלהן, מהפליאה מהאמנות שהן עושות. הן לוקחות חומר מפרח והופכות אותו לחומר אחר". 

בני ביתך היו בעד ההחלטה?
"אני חיה עם בן זוג וילדה בת שנתיים. לא חששתי שהילדה תיעקץ. יש לנו בגינה פירות, ירקות, פרחים ודבורים. אף אחד לא מפריע לאף אחד. אני לא לוקחת מהן כלום. ברגע שאני לא מפריעה להן, לא פותחת את הכוורת, לא לוקחת את הדבש, אין סיבה שהן יעקצו. גם בן הזוג שלי התאהב בהן ומתפעל מכמה שהן מדהימות".

ראש השנה מרגש אותך?
"זה מרגש אותי, כי שנה חדשה מתחילה וזה זמן להתכוונן, אבל אין לכך קשר לדבש. קודם כל, אני לא רודה דבש מהדבורים. הייתי אוכלת המון דבש בעבר, כיום אני אוכלת מעט דבש, ורק מדבוראים שאני מכירה את אהבתם לדבורים". 

שמים פיתיון

"הנחות היסוד של הדבוראות האורבנית משקפות את אלו של מועצת הדבש וארגון הדבוראים, המעודדות יוזמות לשמירה על דבורת הדבש שבלעדיה אין קיום לאדם, מאחר והדבורה הנה המאביקה העיקרית בטבע, המסייעת בהאבקה (הפרייה) של 80% מהגידולים החקלאיים ונמצאת בסכנת הכחדה", מסרו במועצת הדבש. במועצת הדבש ובמשרד החקלאות ציינו כי עבור גידול דבורים אורבני דרושים היתר ועמידה בפרמטרים מקצועיים ובתנאים מסוימים. "זאת במטרה למנוע פגיעה בחיי ובריאות הדבורה והמאזן האקולוגי, וכן למנוע סכנת פגיעה באנשים הרגישים לעקיצות", אמרו במועצת הדבש. 

"בישראל אלפי אנשים מגדלים דבורים בבתיהם. גם במקומות עבודה רבים מגדלים דבורים, בבתי ספר ובגני ילדים", מספר יוסי אוד, 62, אקולוג, דבוראי ומייסד המרכזים לגידול דבורים בעיר בישראל - מרכזי ידע שבהם מלמדים או מדגימים כיצד ניתן לגדל דבורים בבית בדרך הטבע, בגישה הביו־דינמית, הקרובה כמה שיותר לדרך שבה הן חיות בטבע. לפני 13 שנים, כשהמוני דבורים הגיעו לגינת ביתו בגבעת יערים, אוד התאהב בהן. יש לו בבית גם חוות חופש לימודית לדבורים. בימים אלה הוא מעביר קורס לגידול דבורים ביתי במרכז לדבוראות ביו־דינמית הנמצא בסנטר פארק, מרכז הקיימות שעל הגג של דיזנגוף סנטר בתל אביב. הדבורים גדלות שם בדרך הטבע, בלי לרדות מהן דבש וללא התערבות של האדם בפעילות הכוורת. "בקורס הנוכחי יש לי אפילו ילד בן 10 וגם אנשים בני 85, המגיעים מראש פינה בצפון ועד הערבה שבדרום", הוא מספר.

"מדובר בשני מפגשים של שלוש שעות וגם יום חווייתי בחוות חופש לדבורים. המשתתפים מקבלים כלים להתחיל לגדל דבורים מיד בתום הקורס. בימי הקורונה יש כ־30 איש בכל קורס. הקורסים שלי מלאים עד אפס מקום. עלות הקורס היא 700 שקלים למשתתף, וזה כולל לאחר מכן הנחיה שלנו לגבי תהליכי הגידול". 

אוד - בין מייסדי עמותת "מגן דבורים אדום" להצלת נחילי דבורים ומייסד פרויקט "דבורים לשלום", שבו יהודים וערבים מגדלים דבורים יחד, ופרויקט "ילדים ודבורים זה סיפור אהבה" לגידול דבורים בתוכניות חינוכיות בבתי ספר - מבהיר שאין מניעה בחוק לאדם לגדל כוורת אחת או שניים. "לשם כך המגדל לא נדרש לשום אישור מאף אחד", הוא טוען. אוד מספר כי ישנן סיבות שונות הגורמות לאדם לגדל דבורים בביתו. "יש אנשים שמגדלים דבורים רק בשביל לעזור לעולם, יש המגדלים בצורה טבעית בלי לקחת מהן אפילו דבש, יש כאלה שעושים זאת לצורכי האבקה של החקלאות העירונית והביתית, ויש שעושים זאת לטובת הדבש", הוא אומר. 

עד כמה זה באמת שכיח בארץ?
"הדבוראות העירונית קיימת בעולם עשרות שנים. פריז היא הראשונה שהתחילה בכך, ועיריית ברלין היא הראשונה שמיסדה את זה. בכל הערים הגדולות בעולם העיריות והרשויות מעודדות את גידול הדבורים בעיר, ברבים מהמקרים בגישה הטבעית. בישראל כבר הוקמו חמישה מרכזים עירוניים לגידול דבורים: בתל אביב, בירושלים, במודיעין, בקריית אונו ובלוד. בארץ זה החל ב־12 השנים האחרונות, כאשר בחמש־שש השנים האחרונות זה החל לתפוס תאוצה של ממש. בכל שנה מצטרפים למעגל המגדלים מאות אנשים ומוסדות. ביחס לזמן הקצר שאנחנו מגדלים, רואים כיום פריצת דרך משמעותית".

איך מתחילים לגדל בבית? 
"אפשרות אחת היא לרכוש נחיל דבורים ממגדל דבורים. הדרך השנייה היא בתקופת האביב, שבה מסתובבים אלפי נחילים שמחפשים לעצמם בית. אני מלמד את האנשים לשים פיתיון, על מנת לשכנע את הנחיל להתנחל אצלנו בגינה או בבית".

נחיל דבורים יכול לייצר דבש בכמות מספקת למשפחה? 
"בהחלט כן, אבל אנחנו מלמדים את האנשים לקבל מהדבורים דבש רק אם יש להן שפע, מבלי לפגוע בעתודות הדבש שהדבורים זקוקות להן לקיומן. אני, למשל, לא רודה דבש מאף אחד מהפרויקטים שלי. אני נותן לנחילי הדבורים שלי לחיות בדרך הטבע". 

האם לא מדובר בתחביב מסוכן? 
"מי שאלרגי, אסור לו לגדל דבורים. בדרך כלל דבורים המגודלות בדרך הטבע אינן רואות את האדם כאחד מסדרת האויבים שלהן. אדם שאינו גורם לדבורים לסטרס ולמצוקה, אינו נחשב לאויב, ולכן הן לא יעקצו אותו. הדבורים בטבע עוקצות את מי שרוצה לטרוף אותן או לקחת להן את הדבש. אנחנו מלמדים לגדל את הדבורים בדרך הטבע, ולכן לא גורמים להן לסטרס או לתעוקה". 

כמו ניתוח לב פתוח

תמיר לויטל, 45, העוסק בתחום ההייטק, משתתף עכשיו בקורס דבוראות ביתית בחווה החקלאית בקריית אונו. "יש לי עבר כקיבוצניק, ואני קרוב לאדמה ולטבע", הוא מספר. "כמו כן, חטפתי כמה עקיצות בתור ילד שרץ יחף על הדשאים ואחר כך גם התעניינתי בדבורים. עשיתי תואר שני במדעי בעלי חיים, אז הנושא קרוב ללבי. אני מתנדב בגינה הקהילתית בעיר, ושלשום העמידו בה כוורת חמישית. בנוסף, יש לי בבית גינה קטנה עם כמה פרחים, אז יכול להיות מתאים גם לגדל דבורים. עוד לא שיתפתי בזה אף אחד, זה רעיון חדש". 

לתחביב גידול הדבורים אין גיל. מרום חי־ג'ן, בת 12 וחצי, תלמידת כיתה ח' מהוד השרון, בכלל לא קוראת לזה תחביב, אלא דרך חיים. היא מגדלת דבורים זה שלוש שנים בבית עץ בחצר ביתה הפרטי. "בגיל 7 ראיתי את הסרט 'כוורת בסרט'", היא מספרת. "בעקבות כך התעניינתי בדבורים והתחלתי לשאול את אמי שאלות הקשורות לדבורים. חלק מהתשובות אמא שלי ידעה, חלק חיפשה בגוגל. ככה היא גם הגיעה ליוסי אוד ורשמה אותי לקורס שלו. לפני שנתיים וחצי הגיע אלינו הנחיל הראשון".

חי־ג'ן מדברת בהתרגשות על הדבורים שבחצר ביתה. "יש לי כוורת אחת ואני לא רוצה שהדבורים יעזבו", היא אומרת. "ברגע שהכוורת מתמלאת לגמרי בדבש, הדבורים עוזבות אותה כי אין להן מקום לחיות. פעם אחת לקחתי מהן דבש, 30% מהכמות, רק כדי לפנות להן מקום שיוכלו להמשיך לייצר דבש ולאכול אותו. לא הפרעתי למאזן שלהן". 

חברות שלך לא חוששות לבוא אלייך?
"בהתחלה הן היו מתות מפחד. אם היו רואות דבורה, היו אומרות: 'מלח מים'. הצלחתי להרגיל אותן לדבורים. יש לי טרמפולינה שנמצאת ליד המקום שהדבורים יוצאות ממנו. אנחנו תמיד קופצות בטרמפולינה, והדבורים לידנו, מעלינו, מסביבנו ולא עושות לנו כלום. זה מדהים".

זה דורש הרבה השקעה?
"זה לא דורש בכלל זמן. בסך הכל צריך לשים להן מים. אפשר גם לקנות מזרקונת קטנה וזהו. הן מכינות לעצמן את הדבש, שזה האוכל שלהן".

מהו הסיפוק שאת מקבלת מהתחביב?
"הדבורים שומרות על מאזן כדור הארץ. אני מרגישה שאני תורמת לעולם בכך שאני מגדלת דבורים, מפתחת מודעות לנושא וזה גם כיף. את רואה אותן כל בוקר, ענן של דבורים יוצא מהכוורת. את יכולה לשים כיסא ליד ופשוט לצפות בהן שעות על גבי שעות. אפשר גם ללמוד מהן המון דברים. זו בעצם החיה היחידה בעולם שלא לוקחת שום דבר מאף אחד ורק עושה טוב בעולם. גם ההורים ממש תומכים בי. הם עוזרים לי לפעמים לפתוח את הכוורת, לראות מה שלומן". 

"כשפותחים את הכוורת, זה כמו ניתוח לב פתוח, ולכן הדבורים יכולות לעקוץ. הן גם עקצו בעבר אותי ואת מרום", מוסיפה עלייה, אמה של מרום. "אבל אפשר להבין את הדבורה. היא לא מתכוונת לעקוץ בשביל לעקוץ". "בראש השנה יהיה אצלנו סילאן, לא צריך דבש", מסכמת מרום. "דבש זה סתם צורך של האדם להתפנק. דבש הוא אוכל, אבל לא של בני אדם".