את השנים שחולפות מהר אני יודעת לסמן לפי מכשירי הטלפון שלי. תקופת הבלקברי הייתה לפני יותר מעשור, ואני זוכרת בבירור שחייתי בתקופת הנוקיה הנפתח עם האנטנה, אבל משהו בתוכי מפחד לזכור ממנה יותר מדי.
בתקופה שעוד לא היה לי סמארטפון, הייתי נוסעת מדי פעם ברכבת לשדה התעופה. יושבת באולם קבלת הפנים העליון - זה שמפריד בין הנוסעים שעוברים את הבידוק הביטחוני בדרך לדיוטי פרי הנחשק לבין אלה שנותרים מאחור לנופף לשלום - על מה שנראה כמו בר עם כיסאות ממתכת, מול חלון זכוכית ענק שדרכו נראים המטוסים כשהם נעים בכבדות לעבר מסלול ההמראה.
הייתי יושבת עם הטלפון הישן שלי, קפה, בורקס, מחברת ועט, מנסה להתעלם מהמבטים של השומרים שהיו עוברים שם ותוהים אם יש מישהו שאני ממאנת להיפרד ממנו.
האמת היא שזה היה לוקיישן מעולה לכתיבה. המון אנשים עברו אז בנתב"ג, אף על פי שעידן הלואו קוסט עדיין היה בחיתוליו, כך שכל ביקור בשדה התעופה היה מאיר אריאלי במיוחד. לא נדיר, אבל גם לא נפוץ מדי ועדיין מרגש במידה מסוימת.
הייתי משחקת עם עצמי במשחק הניחושים ומנסה לאבחן נוסעים, קצת בקנאה, על פי כמות הכבודה שלהם, לאיזה סוג של חופשה הם נוסעים ולהיכן. כמובן שאף פעם לא ידעתי את התשובות. אבל המון דמויות יצאו משם והרבה סיפורים, ובעיקר מקום לברוח אליו בכל פעם כשהייתי חשה בקלסטרופוביה פנימית בדירת ה־14 מ"ר שהייתה לי אז.
קראתי לבר המאולתר שלי בנתב"ג קו המשווה, המקום שממנו מסתיימת באופן רשמי ישראל ומתחיל מה שנקרא מעבר בינלאומי חללי, שמכניס אותך לקפסולה שמשגרת אותך לעבר חלום. בימים שבהם קפסולה עדיין הייתה משגרת אותנו לעבר חלומות.
מאז החלפתי מספר מכשירי טלפון, השתכללתי, בגרתי, עברתי לכתוב הכל בלפטופ והתחלתי לטוס באמת, ולא רק לבהות במטוסים ממריאים.
***
בעוד כמה ימים נציין חצי שנה לסגר הגדול. חצי שנה שנדמית כמו חיים שלמים. לפני כמה ימים אמר לי מישהו שהוא לא זוכר מה היה פה בדצמבר. הוא זוכר שהיה חודש כזה בשנה שעברה, אבל הוא לא מצליח לשים את האצבע על מה שבדיוק קרה בו.
אני הייתי בברצלונה בדצמבר. הסתובבתי שיכורה ברחובות, מתכננת את הנסיעה הבאה בראש עוד בטרם חזרתי. לא ידעתי שייקח כל כך הרבה זמן עד שאעבור שוב דרך הבר, אותו קו משווה שברגע שהפכתי לגדולה ומתוחכמת, התחלתי לזלזל בו קצת. עוברת לידו כמו ליד אקס מהנעורים שרוצים לשכוח. הבנתי שהוא קטן עליי, שאוטוטו אני בדיוטי פרי ואז בגייט ולפעמים אפילו בטרקלין השווה עם הקפה החופשי וארוחת הבוקר. אז בר מחוץ לתחום, ובורקס?
השבוע נתקפתי געגוע. ואף על פי שנפתחו השמיים, החלטתי שאני לא צריכה את הלחץ הזה של הבדיקות על הראש שלי ובטח שלא את הלחץ של להידבק במדינה זרה. אני מאפסנת את המזוודה בינתיים וגם את החלומות על אירופה, לפחות עד שיימצא חיסון.
חשבתי שיהיה נחמד לנצל את תעודת העיתונאי שלי ולבקש אישור מיוחד כדי להיכנס ללב ההתרחשות הנתב"גית, לראות את לוח הטיסות הדל ואת הדיוטי פרי סגור ולטייל בין השערים כמתחזה שעומדת לעלות למטוס לשום מקום. אבל כשהגעתי לשם, הפעם ברכב, מכיוון שהרכבות עדיין לא שבו לפעול, החלטתי שאני נעצרת בקו המשווה כאחד האדם, חוזרת לבר מימי הנוקיה המתקפל שלי ולבהייה מרחוק בפלא, ולא עוברת עכשיו תהליך בידוק על פארש, רק כדי לעבור במסוע הנע ולדעת שלצערי אני חייבת לחזור באותה הדרך, או רק כדי לראות שזה לא כל כך נעים לראות דיוטי פרי סגור.
מטוס אחד נע לו באטיות לעבר המסלול, ומטוס נוסף, קטן יחסית, עשה עצירה ארוכה ונעמד ממש עם האף מולי. הפעם בלי בורקס, עם מסיכה וכפפות ומחברת וריחוק חברתי ממי שעמד בתור לבידוק, ניסיתי לנחש מי טס לעסקים ומי בכל זאת הקריב את גופו לנופש של חמישה ימים ביוון.
היו שם כמה ברסלבים שניסו לתפוס את הטיסות לאומן, ואפילו נקלעתי למעין קטטה קטנה של חסידים שטענו שלא נותנים להם לעלות לטיסה. בעיקר היה שקט מופתי וסדר, וכמה צעירים אמיצים שהורידו את המסיכה מהאף והתפללו לאל הא־סימפטומטים.
יש צרות יותר גדולות מלא לטוס לחו"ל כמה חודשים, אבל יש גם משהו מנחם בידיעה שאם רוצים וצריך, אז אפשר. ובדיוק כשחלפה בי המחשבה הזו שהכל זמני והעיקר הבריאות, עברה לי צמרמורת קטנה בגוף והבנתי אולי בפעם הראשונה שנכנסנו לקפסולת זמן מטורפת, רק בת חצי שנה אומנם, אבל נראית לפעמים - ובמיוחד בימים שחם מדי ואין אוויר - כמו נצח.