יש נשק? רובנו נענה בשלילה ונכנס לקניון, אך ישנו ציבור המבקש לשנות תשובה זו לחיובית - העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל. יושב ראש העמותה, אלכס זוהר: "מטרתנו להילחם בגזרות המדיניות המגבילה במתן רשיונות על נשק פרטי לאזרחים. מדיניות זו, שהונהגה על ידי הממשלה בעידוד קולני של ארגוני השמאל וארגוני הנשים הביאה לכך שהבטחון האישי של הציבור ירד לשפל שלא היה כדוגמתו, בהיבט של יכולת ההגנה העצמית והגנה על המרחב האישי של האזרחים הנורמטיביים". כאמור, האצבע של המדינה לא קלה על ההדק במתן רישיון.
קשה מאוד במדינת ישראל להשיג רישיון לכלי ירייה. אדם צריך להוכיח עילה ראויה, דרגה ביטחונית מתאימה, מקצוע הכרוך בנשיאת מזומנים או חפצי ערך רבים וכדומה. נחוצות גם חוות דעת של משרד הבריאות (רקע פסיכיאטרי תקין) וחפות מכל עבירה פלילית. תנאים אלה מצמצמים מאוד את מספר האזרחים המורשים לשאת נשק. כמו כן, הליך האישור מלווה בעלויות כספיות, בכל שלוש שנים על אדם לחדש את הרישיון, עלות אגרת רישום ואימון חובה היא בסביבות 700 ש"ח, לא כולל עלות הנשק. בסוף ההליך, המבקש חמוש אך תשוש.
כנגד העמותה לקידום תרבות הנשק עומד ארגון "האקדח על שולחן המטבח", הפועל לצמצום כלי נשק במרחב הציבורי. הארגון הוא פרוייקט של "אשה לאשה מרכז פמיניסטי" המתמקד בהפחתת אלימות קטלנית בכלי ירייה נגד נשים, בתוך משפחות ובמרחב האזרחי כולו. כל צד לוחם להעביר חוקים ותקנות, משחיז מילים וטוען תחמושת עם כל אירוע ירי או פיגוע שנמנע על ידי אזרח נושא נשק פרטי. אך אצל מי האקדח המעשן?
השקפת עולם ביטחונית, קרי, של העמותה לקידום תרבות הנשק, טוענת שהימצאות נשק פרטי בידיהם של אנשים מיומנים ומוסמכים עשויה להוות תוספת כח לכוחות הביטחון. לראייה, בשנים 2000-2016 לפחות 51 פיגועי טרור נבלמו על ידי אזרחים, שעשו שימוש נכון ומיומן בנשקם הפרטי. דוגמת שני פיגועי הטרקטור בירושלים ואירוע דקירה משנה שעברה בכפר סבא, בו אישה בת 62 ניצלה כתוצאה מירי של אזרח שחלף בזירה ושמע את צעקותיה. כלומר, ישנה חשיבות להימצאות נשק להגנה עצמית בידי אזרחים, במרחב הפרטי ובציבורי, כאשר המשטרה אינה נמצאת במקום כדי להגן עליהם. תנו לחיות (ולירות) בשקט.
ארגון "האקדח על שולחן המטבח" טוען שאזרחים שלא עברו אימון אינטנסיבי ורענונים רבים, אינם מיומנים להתמודד עם סיטואציות כאלה. מבחינתו, חימוש בנשק חם פירושו הרשאה להוצאה להורג. תגובה לא מיומנת בעת תחושת סכנה סובייקטיבית, עלולה לגרום למוות מיותר של חפים מפשע, כפי שכבר קרה להבטום זרהום בבאר שבע ולשמחה חודדטוב בירושלים. חשוב לציין שבמקרים אלו היורים לא היו אזרחים, אלא עובד שב"ס וחייל.
מאידך, יטענו בעמותה לקידום הנשק, איזה כלי הגנה עומד לרשותה של אישה המתגוררת בגפה, המגלה באישון לילה כי אדם זר חדר לדירתה כדי לאנוס או לרצוח אותה? האם לא הגיוני לאפשר לאנשים כאלו, לפחות למי מהם שמעוניין בכך, להצטייד בכלי נשק להגנה עצמית? האם הימצאות נשק בידי אזרחים אלו לא תהווה הרתעה?
ארגון הנשים יורה בחזרה: נושא ההרתעה וההפחדה שבעצם החזקת נשק הוא כלי של גברים כדי לשלוט בנשים. כמו כן, במחקרים רבים בחו"ל הוכח שחלוקת רישיונות מעטים לנשק מפחיתה את תדירות מקרי הרצח, כולל רציחות של נשים, את תדירות מקרי האונס, את רמת הפשיעה ואת מספר ההתאבדויות. מבחינתן, אלו סיבות טובות לפחד מנשקים.
ד"ר גבריאל בן-עמי, תומך בתרבות הנשק, טוען במאמר שפרסם ב"הסליק - אתר הנשק הישראלי": "אין ספק שנשק בידיים בלתי אחראיות מסוכן ביותר, בהיותו חפץ בעל פוטנציאל הרס רב. מצד שני, אדם שמבקש לבצע רצח, יכול לעשות זאת כמעט בכל כלי שיבחר - יהיה זה מברג, סכין, אלה, או טרקטור. הסטטיסטיקה מלמדת שבשנים האחרונות התבצעו יותר מקרי רצח באמצעות סכין מטבח פשוטה מאשר באמצעות כלי ירייה".
לטענה זו תשובה ברורה ופשוטה: שימוש בכלי ירייה בתקיפה מתוכננת, התפרצות זעם, ניסיון התאבדות או תאונה, מגביר את הסיכוי להריגה, רצח או נכות קשה, לעומת השימוש בכלי נשק מסוגים אחרים. באנגלית ישנו פתגם מפורסם של תומכי נשק: אקדחים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים. אבל אתם יודעים, אקדחים עוזרים מאוד.
כיצד מדינות אחרות מתמודדות עם סוגייה זו? נתחיל עם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המקדשת את התיקון השני לחוקתה - הזכות לשאת נשק. כתוצאה מכך, כמעט מחצית מאזרחי העולם המחזיקים בנשק מגיעים מארה"ב. שם יש פי 16 מקרי רצח בנשק חם לעומת גרמניה וחוקים המאפשרים להחזיק נשק ללא רישיון. אבל אמריקה היא קיצון. בדומה לסין המייצגת את הקיצון ההפוך; ברפובליקה העממית כמעט ובלתי אפשרי לקבל אישור לנשק פרטי ואדם שמוכר נשק באופן לא חוקי מסתכן בגזר דין מוות.
בבריטניה (למעט צפון אירלנד) השוטרים אינם נושאים נשק חם עקב רעיון שיטור בהסכמה. מטרת המשטרה לשרת את הציבור ולכן חימוש שוטרים סותר זאת, הוא עלול להרתיע אזרח מלגשת לשוטר, בנוסף, כך מתבצעת חלוקה ברורה בין המשטרה לצבא. חיילים חמושים, שוטרים הם חברים. זהו חלק ממהלך גדול יותר של צמצום נשק במרחב הציבורי, ברוב בריטניה לא ניתן לקבל רישיון לאקדח אלא לכלי ירייה ארוך המשמש לציד וספורט.
לדעת אלכס זוהר, יו"ר העמותה זאת טעות: "האם איפה שיש יותר נשק יש יותר רציחות? בשוויץ, באחוזים, יש יותר נשק פר אדם מאשר בארה"ב. עדיין זו אחת מהארצות הכי בטוחות, סביר להניח שגם בזכות זה. לעומת זאת, באנגליה, לאחר שהממשל לקח מהאזרחים נשק חוקי, כמות הנפגעים מאלימות עלתה פלאים. התפתחו שם גם מעשי פשע שלא הכירו קודם, כמו התפרצויות של חבורות חוליגנים לבתים למטרת שוד, אונס וביזה שלא פעם הסתיימו ברצח. זה התאפשר כי לאזרחים נורמטיביים לא נשאר במה להגן על עצמם והפושעים יודעים את זה. כשפושע או מחבל יודע שיש סיכוי גבוה שיראה קנה מול העיניים שלו, הוא יחשוב עשר פעמיים".
ברוב מדינות העולם נשיאת נשק אינה זכות, אלא פריבילגיה הניתנת על ידי המדינה. המבקש היתר לנשק פרטי יאלץ לעמוד בתנאים דומים אך קלים משל ישראל, פחות בירוקרטיה ואצבע שמאשרת קלה יותר על ההדק. בישראל, רוב הבקשות לנשק פרטי אינן מאושרות, בפועל רק כ-39% מהמבקשים זוכים להנפקת רישיון. אביב גפן טעה, כנראה שלעולם לא היינו דור מזוין.
עד לא מזמן, הדרך הקלה והמהירה להשגת נשק הייתה דרך עבודה בחברת אבטחה. חברות אבטחה עברו הליך שונה וזריז לחימוש מאבטחים. מיון מזורז זה גרם למספר מקרים מצערים שבהם מאבטח השתמש בנשקו הפרטי לרצוח את זוגתו. עקב זאת המדינה החמירה נהלים, כך שרוב המאבטחים אינם זכאים לחזור לביתם עם הנשק.
כיום בזירה זו, שר בטחון הפנים, אמיר אוחנה, פועל בכיוון העמותה לקידום תרבות הנשק. העמותה משתתפת בדיונים בוועדת הפנים של הכנסת כאשר מדובר על רישוי נשק ומנסה להוכיח את צדקתה. מלבד המאבק החוקתי קיים מאבק תקשורתי, אלכס זוהר מרחיב בנושא: "יש שימוש לא חוקי בכלי נשק פרטיים, אך הוא מינורי. משנת 2000 עד 2016 נרצחו 384 נשים בישראל, מתוכן 10 בנשק פרטי, לעומת זאת בסכין, שכן נמצא על שולחן המטבח, נרצחו 149, אך האקדח זוכה לכותרות. זה מקומם במיוחד כשהרצח נעשה בכלי נשק לא חוקי אבל דורשים להוריד את הזכאות לנשק חוקי".
לאחרונה החליט השר אוחנה להשהות את הוראת השעה של יצחק אהרונוביץ', אשר פעל לצמצם בכ-13 אלף את מספר המאבטחים הרשאים לצאת עם נשקם מחוץ למקום עבודתם. קרי, השר אוחנה אישר למאבטחים להמשיך לשאת את נשקם האישי עד תחילת נובמבר, אז תישקל שנית ההחלטה בהתאם למצב הביטחוני שישרור באותה העת.
בפברואר 2019, הוועדה לבדיקת הליך קבלת רישיון לכלי ירייה פרסמה דו"ח מקיף בנושא, אולי עם קצת מספרים נוכל להבין מי צודק. להלן עיקרי הממצאים: נכון לסוף 2018, מספר הרישיונות לכלי נשק פרטי עומד על כמעט 150 אלף כלי יריה. המייצגים 1.66% מאוכלוסיית ישראל. אפשר לומר טיפה בים, או קליע בודד בנשקייה.
נושא משמעותי נוסף הינו שימוש חריג בנשק, הסכנה העיקרית במתן רישיונות, התאבדות או רצח. ב-2018 בוצעו 18 מקרי התאבדות באמצעות נשק, שלושה מהם על ידי מחזיקי נשק פרטי, השאר בשימוש בנשק ארגוני או על ידי מאבטחים או בני משפחותיהם. אלה מספרים קטנים אך מצמררים.
סכנה נוספת הינה רצח נשים על ידי בני זוגן, סיבה מוצדקת וחשובה ביותר שנמצאת בקדמת המאבק של ארגון "האקדח על שולחן המטבח". על פי הדו"ח, כ-39 מקרי רצח נשים אירעו בין השנים 2014-2018, תשע רציחות בוצעו באמצעות כלי נשק, מתוכם שלוש בנשק פרטי. קרי, חלקם של מחזיקי נשק פרטי הינו קטן.
אין בזאת עילה להמעיט בערך או להקטין בחשיבות המאבק של ארגון "האקדח על שולחן המטבח". כדברי ח"כ מיכל רוזין (מרצ) העוסקת בנושא: "רצח נשים הוא תופעה קשה בחברה הישראלית ויש להילחם בה בכל האמצעים העומדים לרשותנו, לרבות צמצום ההיתרים לנשיאת נשק אישי או אפסנת נשק של חברות אבטחה בבתים פרטיים".
אפשר לדבר רבות על חשיבות נשיאת כלי נשק פרטי, על סכנות ואויבים אשר אורבים לנו מכל פינה. מאידך, ניתן גם לדבר רבות על אלימות קטלנית נגד נשים, על "מערב פרוע" מודרני בחברה הערבית, על עלייה בתמותה ומקרי מוות שהיו יכולים להימנע לולא היה אקדח בזירה. אפשר גם לנסות להקשיב לשני הצדדים יחדיו, לתאם כוונות.
ייתכן כי התשובה נמצאת באיזון שבין שני הכוחות. איחוד למען שמירה על ערכי הדמוקרטיה וחופש הפרט, יחד עם שמירה על נשים בחברה והפחתת מאגר הנשק הבלתי מורשה. קרי, "העמותה לקידום תרבות הנשק והוצאתו מחוץ לשולחן המטבח". שני הצדדים רוצים ישראל בטוחה יותר.