אני אבא לילד בן 9 שמפחד מרופאי שיניים. הוא הולך לרופאת שיניים כשמבקשים ממנו, מבטיח שיתנהג יפה, אבל לא נותן לה לעשות את מה שהיא צריכה. האם יש דרך לגרום לו להסכים לטיפול שיניים?
"אי אפשר לגרום לילד להסכים לטיפול שיניים. הילד פשוט פוחד. הוא רוצה ללכת לרופא, ואף נותן הבטחה, אבל איך שהרופאה מתקרבת אליו, כל הגוף שלו נשטף ומוצף בפחד. שום איום, שום הבטחה, שום סנקציה ושום שוחד לא יעזרו כאן. עובדה שהוא מסכים, אבל בפועל לא מסוגל לאפשר לה. הרבה ילדים עוברים טיפולי שיניים עם גז צחוק, למשל. הילד לא צריך בכלל לפתוח את הפה וגם יכול להישאר לשבת על הכיסא עם ההורה. כדאי לברר את העניין אצל רופא השיניים ולראות אם יש טיפול כזה אצלו".

בתי בת השנתיים נכנסה למסגרת רק השנה, לאחר שמאז שנולדה סבתא שלה טיפלה בה בבית. הילדה מתקשה להשתלב. כשאני מלבישה אותה בבוקר היא אומרת שהיא מתביישת. לצערי, בגלל הקורונה לא הצלחנו לעבור איתה הליך הסתגלות שבו אנחנו נכנסים איתה לגן, והילדה מרגישה אבודה. איך אוכל לעזור לה?
"החיים שלנו מלאים בפרידות. אנחנו נפרדים מהחיתול, מהמוצץ, עוברים דירה, זה חלק מהחיים בעולם הזה. לתפיסתי, אין מה להקל ראש בקושי של הילדים להיפרד, זה דבר לגיטימי. זאת הפעם הראשונה שהם נפרדים ממישהו אהוב ומוכר למשך שעות ארוכות לטובת מקום אחר וזר. הילדה שלך אומרת שהיא מתביישת, אבל היא לא מבינה את משמעות המילה. הילדה פשוט לא רוצה ללכת, אבל את צריכה להבין שלא מדובר בטראומה - זה משבר שממנו היא תצמח. הילדה זקוקה לך כעוגן. לכן כשאת מלבישה אותה לגן, תגידי לה שלאט־לאט היא תתרגל, תחזקי אותה, ותזכרי שזה יעבוד אפילו טוב יותר אם תסמכי על הכוחות של הילדה. נוסף לכך, תמיד תזכירי לעצמך שההחלטה להכניס אותה למסגרת היא ההחלטה הכי טובה עבורה. היא תעזור לה להתחבר לילדים אחרים ותפתח אצלה יכולות חדשות".

בני בן ה־4 לוקח משחקים מהגן הביתה, וכשאני שואלת אותו מאיפה הם, הוא אומר לי שהגננת נתנה לו אותם. כיצד לנהוג?
"יש לנו נטייה לשאול את הילדים שלנו שאלות שיגרמו להם לשקר לנו. ברגע שהילד מגיע הביתה עם משחק לא שלו, לי ברור שמדובר במשחק שהוא לקח מהגן. למה אני צריכה לשאול אותו את זה? הרי הוא ישר ישקר לי. אם אנחנו רואים משהו כזה, קודם כל בואו נפסיק לשאול אותו. אם את רואה את הילד שב הביתה עם משחק לא שלו, את צריכה להגיד לו: 'חמודי, אני רואה שזה משחק מהגן. אני לא מסכימה להביא הביתה משחקים מהגן, ואני בטוחה שגם הגננת לא מרשה. מחר בבוקר אנחנו נחזיר את זה'. אין סיבה לברר, לשאול ולנהל שיחות סביב זה".

אני אמא לשתי בנות מתוקות בנות 4 ו־5.5. בדרך כלל הן חברות טובות, אך לאחרונה מתחילה להיווצר הרבה קנאה בבית. מה לעשות?
"קנאה היא רגש לגיטימי לחלוטין, ולכן ההורים צריכים לתת לרגש מקום בדיוק כפי שנותנים לאהבה, לכעס, לשנאה, לתסכול ולכבוד. זה רגש קיים שיכול להיות זרז להתקדמות, לעשייה ולהצלחה. קצת תחרות זה לא נורא. תני לגיטימיות לדבר הזה. כשאנחנו עוסקות בקנאה אנחנו מחנכות, ותפקידנו ללמד את הבנות לחיות עם הרגש. אני לא רוצה ולא אצליח למנוע את הקנאה, ולכן הן צריכות ללמוד לבלוע את הרוק
ולהמשיך בחיים. אתן לך דוגמה: נניח שלאחת מהבנות שלך יש שיער ארוך ולשנייה יש שיער קצוץ. קנית חבילת גומיות לשיער ונתת אותה רק לילדה עם השיער הארוך - הרי לשנייה אין צורך בגומיות. באה הקטנה ותוהה למה לא קנית לה גם. 'אין לך מה לעשות עם גומיות', תסבירי לה, 'אבל אם אראה סיכות יפות, אקנה לך'. הילדות צריכות לדעת שקונים מה שצריכים ולא מה שרוצים - וזה המקום של האיזון. קחי את בנותייך לשיחה ותאמרי כך: 'לפעמים אני קונה משהו לגדולה, ואז הקטנה מתלוננת שלא קיבלה גם. החל מהיום כשתשאלו אותי למה האחת
קיבלה והשנייה לא, אחבק אתכן. זה הכל. לא אסביר ולא אתנצל'. ברגע שהמריבה מגיעה אלייך, את צריכה להיות מהאו"ם ולהגיד להן שאת סומכת עליהן שיסתדרו. הן אחיות נהדרות שיודעות להסתדר, אז בואי ניתן להן לעשות את זה לבד בלי שנתערב". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב-103FM