שלשום, כשנשבר החום הכבד בערב, יצאתי לסיבוב הליכה. בצעדים קלילים גמעתי מרחק מה מביתי עד שלפתע הבחנתי בזוג צועדים מבוגרים מתקרבים לעברי. בשל החשיכה היה לי קשה תחילה להבחין כי השניים עוטים מסיכות, גם בזמן פעילות גופנית, למרות שההנחיות הרשמיות פוטרות אותם מכך. ככל שהתקרבתי אליהם, כך הם התרחקו ממני ונצמדו אל שולי הכביש. בגבם אליי, המתינו שאפנה את המדרכה כדי שימשיכו בפעילותם. כשחלפתי על פניהם, הצטלב לרגע מבטי עם מבטה המבועת של האישה. היא סוככה מעט על בן זוגה כמו מבקשת להגן עליו. חשתי אי־נעימות וכמעט בושה על כך שאני נתפסת בעיניהם כסוג של איום על בריאותם.
המציאות בימים אלה עולה על כל דמיון או על כל תחזית קודרת שהציבה את קו ה־2,000 נדבקים ביום כקו אדום. כיום, כידוע, כבר הכפלנו את מספר הנדבקים ביום לכ־4,000. ביום. חששם הכבד של מנהלי בתי החולים מתרגש ובא לנגד עיניהם, ועוד ידנו נטויה. כמו כן, לפי הדיווחים, בחודשיים האחרונים חל זינוק של כמעט 300% בשיעור הנדבקים בקרב צוותי הרפואה. זהו כוח אדם שנבצר ממנו לתת טיפול רפואי לאזרח, ולמעשה מפיל את עומס העבודה על חבריו לצוות הקורסים תחת נטל העבודה.
עד מתי המצב הזה יוכל להמשיך להתקיים? אנחנו קרובים כל כך לנקודה שבה הכל יקרוס בבת אחת, ונמצא את עצמנו במצב של חוסר שליטה טוטאלי. חברתי היא אחות בכירה בבית החולים איכילוב. היא סיפרה לי על אופי המשמרות: "זהו מרתון שמתחיל בקצב מהיר, ועם הזמן מגבירים את הקצב עד שנופלים מהרגליים". האם ככה אנחנו רוצים שהצוותים יתפקדו? במצב של אפיסת כוחות? וכמה זמן זה עוד יוכל להימשך? בסוף הרי בתי החולים כבר לא יוכלו לקלוט עוד מטופלים, והסוף ידוע מראש.
לפי חישובים מסוימים, מדורגת ישראל במקום הראשון בעולם באחוז ההדבקה ביחס לגודל האוכלוסייה. בינתיים, הממשלה שחררה עוד 11 מיליארד שקלים כתוספת לתקציב הזמני. בעוד כשלושה חודשים תסתיים השנה התקציבית, וניכנס למצב אבסורדי שבו המדינה תתנהל זו השנה השלישית ללא מסגרת תקציב. ככל הנראה, תקופת החגים השנה, נכון לכתיבת שורות אלה, תעבור עלינו בסגר מתמשך. מערכת החינוך תעבור שוב להתנהלות במתכונת היברידית, ומקומות עבודה רבים ימשיכו להפעיל את העובדים מהבית. אז מי אמר שהחיים לא דבש?