בימים הנוראים שבין ראש השנה ויום הכיפורים אנו מתפללים נגד מגיפה, למשל בפסוק "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך" או בפיוט המוכר "מי ברעש ומי במגיפה". אך המגיפה היא מזמן לא עוד משהו רחוק ששומעים עליו, אלא הפכה למרכז חיינו. מזה חצי שנה אנו חיים בתוך מציאות בלתי מוכרת - נפשית, פיזית ורוחנית – הכוללת התמודדויות חדשות, חולים, נפטרים, ריחוק חברתי ובלימת כוחות החיים שלנו.
ובתוך כל זה מתנהל המרוץ לחיסון: איזו מדינה תפתח אותו ראשונה, איזה מכון יעלה על המוטציה, והאם ומתי כבר נוכל להשתמש בו? אנו משליכים את יהבנו בעניין החיסון על מכון ויצמן, אבל מה עם כוחה של התפילה?
הגאון הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ששימש ראש ישיבת הר עציון, דיבר בעבר על הקושי שיש לנו להתפלל. התפילה בעומק הלב היא התבטלות מוחלטת בפני רצונו של בורא העולם: "הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד, בדבר ה' שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהילים). הביטול הזה נוגע לכל תחומי החיים: חוכמה, רפואה, פרנסה ועוד.
אבל בדורות האחרונים אנחנו חיים בתחושה שהמדע כל כך חזק עד שהוא יכול להתגבר לבד. אנחנו מחנכים את ילדינו ואת עצמנו כי חוכמה היא עניין של לימוד, מאמץ ותרגול, בריאות היא עניין של תזונה נכונה, כושר גופני ומערכת בריאות איתנה, ופרנסה קשורה בעבודה קשה. אבל הרב ליכטנשטיין זעק: למה הדור שלנו לא בוכה לפני ה' ואומר לו "מודים אנחנו לך"?
הקורונה הכניסה את הדור שלנו לסחרור ענק ומשבר בינלאומי רפואי וכלכלי. בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא זכינו לראות את הסוף. והנה כעת העולם כולו נושא את עיניו לחיסון המיוחל בתקווה שכך נכריע את האויב. אבל החיסון עלול לתת לנו, בני האדם, שוב את תחושת שיכרון הכוח שכביכול קיים בידינו, במקום את התחושה הקשה אבל הכל כך בונה שלפיה אנחנו כל כך שבריריים.
לאורך השנה מלאת המורכבויות שעברה עלינו נסדק קצת הביטחון העצמי שמלווה אותנו. האנושות עמדה מול וירוס קטן בחוסר אונים גדול. מתוך הלב הנשבר והבנת עוצמת מידת הדין, שבה וצפה החשיבות של התפילה מעומק הלב.
אולי כדאי שבימים אלו, במקביל למציאת החיסון, נמצא את התפילות, כל אחד בדרכו שלו. שנזכה כולנו לשנת גאולה וישועה, שנת קיבוץ גלויות, שנה של שמחה ורחמים. במהרה תחל שנה וברכותיה.
הכותב הוא ראש ישיבת 'תורה בציון' ויו"ר קרן 'אחד לאחד'