היה מבחיל לראות כיצד מחפשים את בנימין נתניהו גם ברגעים שבהם הוא עושה היסטוריה ומעצב לנו מזרח תיכון מהחלומות. היה מדהים לראות כיצד מנסים בכוח עיתונאים ופרשנים לחפש מתחת לאדמה סיבות לכרסם בהישג מדיני מזהיר ולגמד אותו. חוסר המסוגלות התקשורתית לפרגן מכל הלב לראש הממשלה גובל בחולניות.
תחילה גילה עם ישראל המופתע שהאברמוביצ'ים הצליחו לשמור בסודי סודות את הסקופ: שישראל מקיימת קשרים מצוינים עם איחוד האמירויות ובחריין לאורך שנים ארוכות. יחסי שלום וכלכלה ענפים. אפשר היה לחוש מרומים מכך שעד עכשיו הסתירו מאיתנו את המידע החשוב הזה והניחו לנו להתבוסס במחשבה שמדובר במדינות אויב. מי שצפה בפרשנויות יכול היה להתרשם ששום דבר מיוחד לא באמת קורה. שלא נפל דבר במזרח התיכון. נתניהו רק נסע לקבל נייר עם חתימה על מציאות שכבר מזמן מתקיימת בלעדיו.
הגדילה לעשות מגישת חדשות ערוץ 12, שישבה בכוננות־על כדי ליירט בדל משפט בודד שבו שיבח שר החוץ של איחוד האמירויות את נתניהו בגין מה שהוא הגדיר: ויתור על הסיפוח, ועוד אזכור בודד ורפה של שר החוץ של בחריין על תמיכתו בפתרון שתי המדינות. לאחר שמסי השפתיים הללו הופרחו לחלל האוויר, רפתה מידת הדריכות של יונית לוי. סוף־סוף היה לה דבר מה להיאחז בו כדי לנסות לקעקע באמצעותו את הסכם אברהם. היא חזרה ופמפמה את שני המשפטים הללו, עד שניתן היה לחשוב שהם גולת הכותרת של האירוע כולו.
ככה זה בתקשורת הישראלית: מאז ימי גולדה מאיר התקיימו פגישות עם דרגים מדיניים וצבאיים בין ישראל לירדן, אבל כשיצחק רבין חתם על הסכם שלום קר ומנוכר ונעדר חשיבות כלכלית או מדינית עם הממלכה ההאשמית, התקשורת הישראלית יצאה מגדרה כדי לחגוג. לא זכור לי שירדן הוצגה לציבור כמדינה המקיימת עמנו יחסים ארוכי טווח ושרבין, למעשה, עיגן בהסכם יחסי ידידות ממושכים.
הסכם השלום עם ירדן, כמו גם הסכם השלום עם מצרים - היו הסכמים בין מנהיגים בלבד. מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, הם ידעו עליות ומורדות. החזרת שגרירים, איומים, נאומים אנטי־ישראליים באו"ם ומצור על שגרירות ישראל בקהיר, שבנס לא נגמר באסון. העוינות כלפי ישראל במדינות אלו נותרה בעינה. לכן זה לא פלא שישראלים לא עומדים בתור כדי להגיע לפירמידות או לסלע האדום. גם מצרים וגם ירדן נותרו מדינות אויב במהותן. אין לנו שלום עם העמים שלהן. הם לא מגיעים לישראל, ואנחנו חוששים לבקר בפלאי עולם הנמצאים במרחק נסיעה באוטובוס.
הסכם השלום של נתניהו שונה במהותו. יש סיבה לחגוג שלום בין מנהיגים המובילים לשלום בין עמים. כששליט איחוד האמירויות דיבר על שלום עם ישראל, הוא דיבר על קשרי מסחר, תיירות ושיתופי פעולה בתחומים נרחבים. הוא דיבר על שלום חם. על ביקורים של בני עמו בירושלים. על תוכנית לימודים בבתי הספר שתכשיר את לבבות הילדים בארצו לשלום אמת עם ישראל.
אם תשאלו היום מה החלום של הישראלי הממוצע ליום שלאחר הקורונה, אני משוכנע שאחת התשובות הרווחות תהיה לטוס לאבו דאבי או לדובאי. עם ישראל בהמוניו יקבל חיסון נגד קורונה ויציף את מלונות הפאר בחצי האי ערב. איפה שרק תינתן לו דריסת רגל. וזה לא הסוף - באופק הסכמי שלום נוספים עם סעודיה, סודן ומרוקו, ואולי גם עם מדינות נוספות.
מי היה מאמין שהאיש המושמץ הזה, שידיו קשורות מאחור על ידי כתבי אישום שנועדו לגזוז את מחלפותיו, יצליח במקום שבו מנהיגים אחרים כשלו. מי היה מאמין שהאיש הזה, שכל מוצ"ש מתייצבים מול ביתו אלפי אנשים המונעים משנאה תהומית - יצליח לתפקד כמו אנרג'ייזר, ולייצר הישגים, קשרים ומעמד בינלאומי, שמעלים את קרנה של ישראל בכל העולם.
בטילים ובמילים
שנת תש"ף שוברת את המנטרות של השמאל. נתניהו, חרף משפטו, מוצא את הזמן לנהל את ענייני המדינה ביד רמה. אפשר להירגע מהחשש שמא הוא יהיה שקוע עד צוואר בענייני משפטו ויזניח את תפקידו כראש ממשלה. נדמה שאפילו אם ישמש כראש ממשלה בחצי קלאץ', זה יהיה הרבה יותר מבני־חותא בפול גז.
התבוננות במציאות מגלה תופעה מדהימה: מי שהתייחסו להסכמי השלום של נתניהו כאל גלולה מרה היו עיתונאים ופרשנים משמאל, הפלסטינים והאיראנים. בשמאל טרחו להזכיר לנו ששלום צריך לעשות עם האויבים ה"אמיתיים". לדידם, אם אין ויתורים כואבים - זה לא שלום. אם ישראל לא נדרשת לשלם מחיר - זה לא נחשב. ויתורים כואבים על שטחי מולדת מזכים מנהיגים באיתרוג משמאל. לעומת זאת, שלום תמורת שלום הוא סיבה לרגום את המנהיג באתרוגים.
כך מצאנו את עצמנו כשזהות מוזרה של אינטרסים ליוותה את הכיסוי התקשורתי למטח הטילים שנורה לעבר אשדוד ואשקלון במהלך שידור החתימה על הסכמי השלום. הפלסטינים ואנשי השמאל שידרו על אותו הגל: אלו בטילים ואלו במילים.
הכי מגוחך הוא הניסיון של עיתונאי השמאל לאגף את נתניהו מימין, כדי להשפיע על אחיזתו ב"בייס" הימני. כמוצאי שלל רב נתלו באילנו של שר החוץ של איחוד האמירויות כשזה שיבח את ראש הממשלה בגין "ויתור על הסיפוח".
אז הרשו לי לחדש לכם: הסיפוח שהופיע במערכה הראשונה עוד יהדהד בקול במערכה השלישית. גם בנושא זה יצר נתניהו מהפך תודעתי בינלאומי. לא עוד דיבורים על נסיגות, כן או לא. העולם כולו עוסק בסיפוח, כן או לא. שנית, גדולתו של מנהיג נמדדת ביכולת לזהות חלון הזדמנויות וביצירת מרחב התמרון המאפשר את מימושו. לצורך כך דרושה מידה גדולה מאוד של גמישות מחשבתית וצניעות. כן, כן - צניעות. נתניהו תמרן בצורה מזהירה ממש. כשהתגלו קשיים מדיניים, פוליטיים ומעשיים בקידום סיפוח שישרת בצורה אופטימלית את האינטרס הישראלי, הצליח לנצל מצב של תקיעות ולמנף אותו להסכמי שלום פורצי דרך. זה לא מקרי שמנסים בכל כוח לגמד את ההישג, מהסיבה הפשוטה שזהו הישג ענק. נתניהו חזר להיות קוסם.