עם כל הציניות שפיתחנו, היה קשה שלא להתרגש מהמהדורה המשולשת של מגישי החדשות בבחריין ובאמירויות עם יונית לוי. אחרי שהמילה "היסטורי" הוזנתה ונשחקה מרוב שימוש לא מוצדק בשנתיים האחרונות, דווקא השבוע חווינו רגע היסטורי אמיתי. וכן - על אף התיעוב כלפיו, גם נתניהו, הכמה כל כך למורשת כלשהי, הצליח השבוע להשאיר חותם חיובי. מי יודע - אולי אפילו כזה שברבות הימים יגבר על זיכרון כתבי האישום וההליך המשפטי.

ברשתות החברתיות, לעומת זאת, קשה לחוות אירוע כלשהו בלי ליפול לוויכוח האידיוטי, חסר הפשר. כך גם הפעם, אלה שקוראים לעצמם שמאל התבלבלו עם אלה שקוראים לעצמם ימין. חלק מה"שמאל" גימד את ההסכם, ביקר אותו ואף לעג לו. לעומתו, ה"ימין" הבליג על שיגור הרקטות מעזה, כי גם בזמן חתימת הסכמי אוסלו היו פיגועים, כך שאין מה להתלונן על "קורבנות השלום". עולם הפוך.

הפילוג המתמשך ערער לנו את הקונצנזוס, ואנחנו מתווכחים גם לגבי מה שאנחנו מסכימים לגביו. הרי עד לפני כמה שנים היה די ברור שכולנו רוצים שלום, אז מה קרה? אותו דבר גם בעניין הקורונה. הרי כולם רוצים מרחב ציבורי נקי מהווירוס, ויכולת להתנהל כמה שיותר רגיל, נכון? אבל הגענו להתפרצות קשה לא רק בגלל ממשלה לא ממוקדת, אלא גם בגלל ההחרגות שכל מגזר דרש לעצמו. דרישות שנבעו מתפיסה פריווילגית, מהכחשת קורונה או סתם מצפצוף קולקטיבי על הכללים.

אלפים בהפגנה בבלפור (צילום: הדגלים השחורים)

העניין הוא שהיעדר הקונצנזוס מונע מאיתנו להתקדם. הסכמי השלום הוחבאו מהכנסת ומהממשלה, אפילו משר החוץ, שאמור היה לחתום עליהם, ובהיעדר תחושת "ביחד" והתלהבות רחבה, הם לא יניבו את הפירות המקסימליים. היעדר הקונצנזוס מונע גם את מיגור הקורונה - אפילו עכשיו יש מי שמאיים להפר את הסגר כי איבד אמון בגחמות הממשלה. אנשים מתקשים להבין את ההנחיות המשתנות וגם את חומרת המצב. מה נכון - הדיווחים שבתי החולים הרימו דגל אדום, או הדיווחים שהם דווקא עומדים בעומס ויש עוד מקום?

מעניין שדווקא השבוע הושק בנטפליקס הסרט הדוקומנטרי על הדילמה החברתית ("The Social Dilemma"). הוא מסביר באופן ברור עד כאב את מה שכולנו חווים. אומנם גם סרטים דוקומנטריים נוטים להציג "נרטיבים" ואמיתות אלטרנטיביות, אבל הסרט הזה שונה. ראשית, כי כל דובריו הם בכירים בתעשיית המדיה החברתית, והם אלה שתכננו אותה ופיתחו אותה להיות מה שהיא. שנית, כי התוצאות שמפניהן מזהיר הסרט כבר כאן. הן לא המצאה, כולנו חווים אותן.

הפייק ניוז המסעירים

כשהמציאו את כפתור הלייק, המטרה הייתה לקדם פוזיטיביות ופרגון. אבל ככל שקיבלנו יותר אגודלים מורמים, היינו מוכנים לעשות יותר כדי לקבל אותם גם בפוסט הבא. הרצייה החברתית, שתמיד הייתה קיימת, התעצמה, ובעשור האחרון מספרם של בני הנוער שסובלים מחרדות, שמתקשים ליצור קשר רומנטי או שניסו להתאבד - הוכפל ושולש.

כשהמציאו את אלגוריתם המיקום, זה אפשר לנו לתפוס מונית בקליק אחד ולהגיע למחוז חפצנו בקלילות. אבל במקביל, הפיד שלנו (וגם חלון החיפוש בגוגל) הוא תוצאה של מיקום גיאוגרפי ושל דעות. אחרי תקופה שבה דעתנו המקורית מחוזקת על ידי דעות דומות - עולמנו מוצר, ואנחנו פשוט לא מסוגלים להבין איך אחרים (שמוזנים במידע שונה) יכולים להיות מטומטמים כל כך ולחשוב אחרת. כך הקיטוב מתחזק, וככל שהוא מתחזק, אנחנו כועסים יותר ומפחדים יותר, ומרגישים יותר צורך להיות מחוברים כדי לעקוב אחרי מה שקורה.

ככל שאנחנו מחוברים יותר, מפרסמים לנו יותר. מדיה חברתית היא לא כלי שמחכה בסבלנות שנשתמש בו, אלא היא מנסה להשפיע עלינו להשתמש בה יותר. קצת כמו תעשיית הסיגריות, גם הפלטפורמה מתעשרת ככל שאנחנו מתמכרים. היא צוברת ידע על מה שמושך אותנו, משתמשת בו כדי שנגדיל את השימוש, ומוכרת למפרסמים את תשומת הלב שלנו. ככה זה עובד.

אף אחד לא תכנן לתת למידע שגוי יתרון על פני מידע אמיתי, אבל מכיוון שפייק ניוז תמיד יותר מסעירים מהאמת, הם מופצים במהירות גבוהה פי שישה מחדשות רציניות. אף אחד לא רצה שהכחשת הקורונה תתפשט ואיתה השיטות השגויות להתמודד עם הווירוס, אבל מכיוון שהפלטפורמה מאפשרת לכל אחד להפוך ל"מומחה", אחרי שצבר את הידע שלו בעזרת אלגוריתם שרק חיזק את אמונותיו המקוריות, זה בכל זאת קורה.

הרכילות  והשמועות הן  אקספוננציאליות בסושיאל, עד למצב שבו אנחנו כבר לא יודעים מה נכון, ולא משנה מהו הנושא. המערכת משרתת את הצינים: מי שיש לו הכי הרבה אמצעים לרכוש בה שימוש, יכול להגיע לכל מוח במדינה, וליצור עבורו שקר מטורגט שמתאים למידותיו.

זאת בדיוק הסיבה לכך שקשה לנו יותר להסכים היום. הקונצנזוס עדיין קיים, אבל נתון לחבטות מניפולטיביות - מסחריות או פוליטיות - ושביר מתמיד. אם לכל אחד יש עובדות משלו ואמת משלו, אין שום סיבה להגיע לפשרות. למה להסכים? למה ליצור אינטראקציה בכלל? הבעיה היחידה היא שבלי ההסכמות הבסיסיות אין בסיס למדינה.

האמת על השלום

הוויכוח על השלום הוא מטומטם. הרי מרבית הישראלים היו רוצים אותו על אף עסקאות הנשק לאמירויות, האנרגיה שלא הושקעה במיגור הקורונה והוויתור על הסיפוח. אז למה להכחיש את המחיר?

אפשר להרים לנתניהו על ההסכם, ובמקביל להבין שזה לא "קסם", אלא תוצאה של תהליך. גם אם הסכם אוסלו היה גרוע וההתנתקות הייתה טעות, הם מהלכים שחובה היה עלינו לנסות כאומה שוחרת שלום. מהלכים שאם הם נכשלים או מצליחים חלקית - ממשיכים מהם הלאה לתוכנית אחרת שתקדם שלום. הרי כבר שנים אנחנו מדברים על המיאוס מסרבנות הפלסטינים, ומבינים שדרוש קודם כל שלום אזורי.

שימו לב מה קורה לצד הוויכוח חסר הפשר: בני גנץ, שהטיף במשך שנה נגד הפרוטקשן שנתניהו משלם לחמאס, הפך להיות המשלם של הפרוטקשן הזה בעצמו. נתניהו, שמכר סיפוח וריבונות בכל הכוח, זנח אותם בשנייה לטובת נורמליזציה אזורית. יש בינינו הרבה יותר קונצנזוס מכפי שנדמה. אבל בין האינטרס הפוליטי בקונפליקט מדומה כדי להיבחר, לבין העצמתו על ידי הטכנולוגיה של הרשתות החברתיות - אנחנו תקועים בוויכוח שרובו פשוט פייק.

מגיע לנו קונצנזוס בסיסי, וחובה עלינו לטפח אותו, במיוחד בעת הזאת.

עם הקיטוב כבר אין לנו לאן להתקדם. במסגרת הקונצנזוס, כולנו יודעים שבלי חילוניות אין קדמה, שבלי דת אין מסורת, ושבלי מסורת אין סיבה למדינה.

תכלה שנה ומלחמותיה. נאחל לעצמנו קונצנזוס רחב בשנה הבאה, ומהפכת רגולציה ברשתות החברתיות.