1. המפא"יניק האחרון: "תאמין לי", אמר בן שיחי, "בנימין נתניהו הוא המפא"יניק האחרון". איך מפא"יניק, שאלתי. "תבדוק אותו במבחן התוצאה", אמר, "עזוב את השטויות, תתעלם מרעשי הרקע, נקה את הספינים ואת הטריקים ואת השטיקים. הוא פרגמטי. הוא לא קיצוני. הוא קיבל את אוסלו. החזיר את חברון. חתם על וויי פלנטיישן. הביא את ההסכמים עם המפרציות. תנו לו זמן ואשראי, יביא גם הסכם עם הפלסטינים. הוא מדבר ימינה אבל עובד שמאלה. אתה זוכר שהוא דיבר עם אסד האב ועם אסד הבן וכמעט ירד מהגולן, נכון? אין היום אף אחד שמגיע לשיעור קומתו והוא בסוף פיסניק. עושה שלום במרומיו".
ברור שאני זוכר, עניתי, אבל הזיכרון שלי לא סלקטיבי. אני זוכר שאחרי כל זגזוג שמאלה הוא שובר ימינה. אחרי לחשושי השלום מגיעים חרחורי המלחמה. הוא נסע לוויי פלנטיישן, חתם על ההסכם, חזר ארצה ועל כבש המטוס כבר חתך בפראות ימינה ותקף את "הפיסניקים", הסברתי.
"לא יעזור לך", אמר בן שיחי, "הוא מפא"יניק. זה חזק ממנו. הוא חזר לשלטון אחרי עשור במדבר ואז נשא את נאום בר־אילן. כל חייו הגן על מערכת החוק והמשפט. התרחק מהרפתקאות. אתה יודע שהוא לא הרפתקן צבאי. הוא מאשר למוסד, לצה"ל ולשב"כ מחצית ממה שאישר שרון, רבע ממה שאישר אולמרט. הוא בסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום".
זו הטעות שלך, אמרתי לו. זה לא שהוא רוצה לחזור הביתה, הוא פשוט מסרב לצאת מהבית. נאחז בקרנות המזבח ולא מוכן לעזוב בשום אופן, בשום מחיר. הוא מבעיר את הבית הזה עכשיו על יושביו ואף מפא"יניק לא היה עושה את זה. אתה יודע למה? כי מפא"יניק חושב קודם כל על הבית. מי שהקים את הבית, לא יהרוס אותו. ואילו ביבי, חושב קודם כל על עצמו.
אני מסכים איתך בדבר אחד, אמרתי לבר הפלוגתא שלי, הוא גדל על אידיאולוגיית ימין קיצוני, רוויזיוניזם אמיתי. העניין הוא שהוא לא מחויב לה. אביו, הפרופסור הזקן, כבר מת. תורת אביו לא רלוונטית יותר. רוב חייו הוא חי בצל אביו, בצל אחיו המת. היום הוא כבר במקום אחר לגמרי. הוא גדול מהחיים עצמם. הוא לא מחויב לשום דבר. הוא אדם חף מאידיאולוגיה, חוץ מאמונה אחת פשוטה, שהוא חייב להיות שם. המדינה לא תתקיים בלעדיו. הוא יעשה הכל כדי להישאר. כשצריך להיות ימין הוא ימין, כשצריך לשבור שמאלה, הוא שובר. אם ייתנו לו עוד קדנציה תמורת גבעתיים, הוא יחזיר את גבעתיים. זה לא מפא"יניק, זה כדאיניק. במקום האידיאולוגיה הרעיונית ההיא, הוא ייסד דת חדשה, משיחית. האמונה בו. הוא שליח האל, שום דבר לא היה לפניו, כלום לא ישרוד אחריו, ואין עוד מלבדו. הוא המשיח. תקשיב פעם לשופרותיו הפזורים בתקשורת. הם כבר אומרים את זה במפורש.
בן השיח שלי הוא אחד האנשים הקרובים לבלפור. הוא מאמין בתזה הזו של ביבי המפא"יניק. עוד מוקדם לקבוע אם הוא צודק או טועה. את זה תשפוט, בבוא העת, ההיסטוריה. מה שבטוח זה שככל שגופתה של מפא"י מתקררת, כך הולך ומתברר שהמפא"יניקים שרדו גם אחרי מפא"י עצמה. הקודם שזכה לכינוי הזה היה אריאל שרון. היה בזה משהו, אף על פי ששרון גדל בבית שבו לבלבה שנאה מזוקקת למפא"י. שרון היה נטע זר בכל מקום, מכפר מל"ל ועד לליכוד. הוא היה עוף מוזר בפוליטיקה, חיה משונה ועצמאית בצבא, אבל היו בו בהחלט אלמנטים מפא"יניקים. הוא היה איש של פחות דיבורים ויותר מעשים. איש ביצוע. ידע לשתול ולבנות, ידע גם לכבוש ולהרוס. וכן, הוא היה פרגמטי.
כשצריך לבנות, בנה. כשצריך להרוס, הרס. כשצריך לחשק את ראש הממשלה, חישק. כשצריך לפרק את ימית או גוש קטיף, פירק. איש אדמה, איש צבא, איש של שורשים עמוקים ואמונה יוקדת בעצמו. רק בערוב ימיו, ידע עדנה ממשית. אז, כששאלו אותו "מה אתה מעדיף, ליהנות או לנצח", והוא החליט בפעם הראשונה בחייו שהגיע הזמן לוותר על הנאה ולחתור לניצחון.
נתניהו אינו שרון. הוא גם לא מפא"יניק. נתניהו הוא אקזמפלר חד־פעמי, יחיד במינו, לא היה שום דבר דומה לו לפניו וספק אם יהיה אחריו. יותר מכל דבר אחר, מפא"י הייתה מנגנון. לטוב ולרע. מנגנון רב־עוצמה, חזק וחשוב יותר מסך עסקניו או מנהיגיו. המנגנון הזה אפשר לבן־גוריון להכריז על המדינה, להכריע את המחתרות, לפרק את הפלמ"ח. המנגנון הזה הכריע בסופו של דבר את בן־גוריון עצמו, שלח את גולדה הביתה, הקים את מדינת היהודים יש מאין כנגד כל הסיכויים בדם, אש ותמרות עשן.
נתניהו הוא ההפך הגמור. לא רק שאין לו מנגנון, הוא פירק את המנגנון לגורמים. כל המערכת השלטונית התאיידה. המעטפת שהקיפה כל ראש ממשלה התפוררה, נפוצה לכל עבר. מפלגת השלטון הפכה לדחליל של פולחן אישיות צפון קוריאני. יריבים פוטנציאליים הושמדו או הונסו או פשוט גומדו עד כדי הגחכה. שכבת הפקידות הממלכתית, שומרי הסף, משרתי הציבור ובעלי התפקידים המרכזיים ביותר היו ואינם עוד. במובן המילולי ביותר של המילה. מכסחת הדשא התיזה את כל הראשים, יישרה את כל ההדורים, לא השאירה אחריה אבן על אבן.
המדינה מתנהלת היום בידי משפחה גרעינית מצומצמת, שניים־שלושה יועצי סתרים ועוד כמה נותני שירותים דיגיטליים. היא בנתה סביבה מערכת עוצמתית של שופרות, אמפליפיירים, מהדהדי מסרים ולוחשי לחשים ששוטפים את מוחם של ההמונים ומאדירים את שמו של השליט. הם מהופנטים. כשמוכרז סיפוח היסטורי, הם פוצחים בשירה וריקודים. כשמתברר שזה לא מסתייע ובמקום זה עושים שלום עם ערבים רחוקים, אותו כנ"ל. האקסטזה לא נובעת מאידיאולוגיה, אהבת הארץ או המולדת. האקסטזה היא אישית, משיחית, משפחתית. היא חסינת אש, מבוצרת מפגעי הזמן או האדם, יכולה לכל אתגר. בדיוק ההפך ממפא"י, שם המפלגה הייתה מעל הכל, אפילו בן־גוריון. כאן, זה המנהיג.
2. על אמיצים ופחדנים: שבוע סוער עבר על המנהיג. שני אירועים מכוננים נפלו עליו בזה אחר זה תוך 48 שעות. הצלחתו הגדולה ביותר עד כה, יחד עם כישלונו המהדהד ביותר בעת החדשה. הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות ובחריין בוושינגטון, תוך כדי ההחלטה להטיל סגר כולל נוסף על ישראל בתקופת חגי תשרי. כהרגלו, הוא התנפל על ההישג ברעבתנות ומיצה אותו עד תום ביד אחת, בעודו משליך את האשמה על הכישלון בידו השנייה על אחרים. אין לו מתחרים באף אחד מהתחומים האלה.
הסכם נורמליזציה עם נסיכויות רחוקות, שעמן לא הייתה לנו מעולם מלחמה, הפך בשפתו ל"שלום של אמיצים", להסכם היסטורי־דרמטי, שמגמד את השלום עם מצרים, מאפיל על השלום עם ירדן ושם את כל המנהיגים שקדמו לו במקומם. הם, עלובים שכמותם, דבקו בנוסחה הנושנה של "שלום תמורת שטחים", מכרו חלקי מולדת, נכנעו לסחטנות. מזל שהוא הגיע והביא לנו את ה"שלום תמורת שלום". הוא ויתר על סיפוח היסטורי, הכיר במדינה פלסטינית על בסיס מפה, הקפיא את ההתנחלויות והסכים למכירת מטוסי "חמקן" לנסיכויות, אבל זה לא מפריע לו להמשיך לפמפם את ה"שלום תמורת שלום" ולקהל חסידיו להישבע באמת האלטרנטיבית הזו באמונה שלמה.
את כישלון המאבק בקורונה הוא מטיל, נכון לעכשיו, על "התקשורת, השמאל והמפגינים בבלפור". זה לא אני, זה הם. הוא לא נבהל מהעובדות, מתעלם מהתוצאות, לא רואה בעיניים את המראות, לא שומע את הקולות, בורא מציאות מדומה ויוצק לתוכה תכנים הרוויים בשנאה, תוך שהוא מצליח למכור את מרכולתו להמונים. "תעשו חיים", הוא אמר לנו כשהוסר הסגר הראשון בחוסר אחריות הגובל ברשלנות פושעת.
השבוע צפיתי באחד הנלעגים מחסידיו, ח"כ שלמה קרעי, מאשים את יריביו הפוליטיים בהסרה המהירה מדי של הסגר, תולה ב"שמאל" הדמוני את האשמה בכאוס הניהולי, חוסר המנהיגות, השיקולים הפוליטיים, הכניעה השערורייתית למגזרים (ובעיקר לחרדים), אי־מינוי הפרויקטור, אי־העברת הטיפול למערכת הביטחון בזמן, טרפוד יוזמותיו של שר הביטחון בנט (משיקולים פוליטיים) ועוד אין ספור מחדלים שעליהם חתום רק אדם אחד, שמטשטש עכשיו את עקבותיו בסיוע חסידיו, כדי לא לקחת אחריות על מעשיו.
מפא"יניק, הוא לא. במפא"י הייתה בושה. הייתה אחריות. כשמנהיגים נחשדו בשחיתות, הם התפטרו או התאבדו (אברהם עופר, יעקב לוינסון ואחרים). בן־גוריון התפטר פעמיים. כשהתחיל להאמין שהוא גדול מהמפלגה, קרס. דיין וגולדה התפטרו אף ש"נוקו" לכאורה בוועדת אגרנט. אשכול כרע מול הלחץ הציבורי ערב ששת הימים ומינה את דיין למשרד הביטחון. במפא"י היה "דין התנועה". היה "רצון החברים". במפלגת השלטון של היום אין דין, אין תנועה ואין דיין. כל מי שמטפח מחשבה עצמאית, מושלך אל הכלבים. כל מי שמעז לפקפק בגדולה האינסופית של המנהיג, מוקף מיד בכלבי התקיפה המאולפים. המפלגה הלאומית־ליברלית הפכה ללאומנית חרד"לית.
המנהיג עצמו אינו איש מאמין. הוא בז לפולחן הדתי, מזלזל בגינוני הרבנים ומכור למנעמי החיים והשרצים. אבל הוא זיהה את הציבור המסורתי כמנוע צמיחה פוליטית והפך למנהיגם הבלתי מעורער. הוא מעמיק את השסע העדתי, פוער מחדש את הפצע המוגלתי שמגליד כאן כבר שבעה עשורים, מסית איש באחיו ופורם את הרקמה העדינה שנרקמה כאן בעבודת נמלים היסטורית, כדי להפריד ולמשול. מפא"י, זה לא.
3. "ציר הרשע": בשבועות האחרונים הוא ניתק מגע משותפתו הקואליציונית הראשית, מפלגת כחול לבן. אגב, לא מכולה. רק מחלקה. את בני גנץ הוא מקרב. הם מדברים, הם נפגשים, נתניהו נותן לו הרגשה טובה. לפני צאתו לארה"ב השבוע הרים טלפון, נפרד בלבביות, אמר לחליפי שינהל את המדינה, אם יהיה צורך לקבל החלטה וביבי לא יהיה זמין, הוא מגבה מראש כל החלטה. כך נוהגים שותפים אמיתיים. אבל מדובר במצג שווא. פעלול אופייני לצרכים פוליטיים. כי את שאר המפלגה, ובעיקר "הפלג הקיצוני" של גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן, הוא מחרים.
החרמה מוחלטת. לא מדברים, לא נפגשים, לא מתייחסים. לא הוא, לא אנשיו.
מאז משבר התקציב ו"פשרת האוזר" נרשם ניתוק מגע. נתניהו, בהשראת סביבתו המטורללת, בנה תזה שלפיה יש "ציר רשע" שאותו מנהיגים גבי אשכנזי, אבי ניסנקורן ואביחי מנדלבליט, שמטרתם היחידה היא פגיעה במנהיג העליון. אגב: מדובר בהזיה מוחלטת, שנולדה במוחות נגועי פרנויה חולנית מהסוג שהמציא את הפוביה נגד "קרן וקסנר".
כי הוא תמיד צריך דמון, מטרת דמות שאליה יש לכוון את זעם ההמונים, ישות כלשהי שחותרת, זוממת, מתכננת "להדיח ראש ממשלה מכהן". הממשלה לא מתכנסת כבר חמישה שבועות, בין היתר, בגלל זה. הוא לא מוכן לאשר את תקנון הממשלה, שעליו התחייב בהסכם הקואליציוני, אבל הוא גם לא מוכן לאשר את מינוי המנכ"ל של ניסנקורן, ובתמורה לא מוכנים בכחול לבן לאשר את מנכ"ל משרד המודיעין (כאן יש סיפורים צדדיים מסמרי שיער: מדובר במועמד המקורב מאוד למאיר בן־שבת, נגוע בניגוד עניינים לכאורה ועוד כמה דברים).
כך מתנהלת "ממשלת הקורונה". מחצית אחת לא מדברת עם המחצית השנייה. יד אחת לא מתואמת עם מעשיה של היד השנייה. ההסכם שעליו הוצב הבסיס, שעליו נבנה המבנה כולו, הופר כמעט בהתחלה. במקום להתעסק במשבר הבריאותי־כלכלי החמור ביותר שאליו נקלענו מאז קום המדינה, עוסקים ב"נקודת היציאה" הבאה של נתניהו מההסכם שעליו חתם זה עתה. ככל שיחתור יותר לנקודת היציאה הזו, כך היא מתרחקת מפניו. מצבו רע מהמשתקף בסקרים. הוא יודע את זה. את מצביעי מחל צריך לשאול מה הסיכוי שיבואו להצביע. זו השאלה הרלוונטית באמת.
הסגר המתקרב לא מבשר טובות למי שמתכנן לגרור את המדינה לבחירות. גם אם קוראים לו בנימין נתניהו. הוא מביט על המראתו של בנט בעיניים מבועתות. הוא יודע שבנט כבר לא מחויב לו. הוא סופר את המנדטים בסקרים ורואה שבנט ולפיד יחד זה קרוב ל־40 מנדטים. בצירוף כחול לבן וליברמן יש להם ממשלה (בהנחה שהערבים נמנעים). הוא יודע שבנט יעדיף ציפור אחת עם לפיד מאשר רוטציה (שלא תתקיים) איתו.
הוא הגיע, בדרך האלימינציה, לתובנה שהשותף המועדף עליו הוא בני, לא בנט. זו הסיבה לכך שהוא מלטף ומפרכס עכשיו את שר הביטחון והחליפי שלו. הבעיה שלו היא שגם בני כבר לא מה שהיה. גם הוא כבר לא יאמין לעולם למילה אחת שתצא מפיו. הוא לא מתמכר לליטופיו.
4. דגל שחור: מה נסגר עם ההפגנות בבלפור? המהומה בעיצומה. פרישתם של "הדגלים השחורים" מההפגנה מול מעון ראש הממשלה בירושלים לתקופת הסגר הייתה צעד אמיץ, הגיוני ונכון. שאר מרכיבי המחאה לא קיבלו אותו בסבר פנים יפות. בתוך החדר, כלומר בתוך קבוצות הוואטסאפ של המחאה, בוקה ומבולקה, מאבק איתנים בין הגורמים השונים, שכולל גם הכפשות הדדיות ונטישות זועמות של קבוצות וואטסאפ בידי הצדדים השונים.
כמה חבל. גם כאן, השאלה ההיא "מה אתה מעדיף, ליהנות או לנצח" רלוונטית מאי־פעם. קטונתי מלהורות למפגינים ולמוחים מה לעשות. אמיר השכל עומד בצמתים כבר קרוב לארבע שנים. רוב הזמן היה לבדו. גם אנשי "קריים מיניסטר" מקדישים את חייהם, מרצם, אונם והונם למיזם שלהם שנים ארוכות. מדובר בפטריוטים ישראלים אמיצים, כוונותיהם טובות, מניעיהם טהורים. הם מאמינים בכל לבם ומאודם שנתניהו ומשפחתו ממיטים אסון על מדינתם האהובה. הם צודקים. נדמה לי שאין מי שיודע טוב ממני כמה הם צודקים.
אבל הם גם טועים. טועים, מטעים וגורמים נזק כבד למטרה שאותה הם מנסים לקדם. הם משועבדים לאירוע, מאוהבים במחתרת שהקימו לעצמם, מסורים ומחויבים בכל נפשם ומאודם למטרה הסופית, עד שכל זה גורם לדעתם להשתבש עליהם. הם לא רואים את הדבשת של עצמם ולא מבינים שהדרך הזו, הסגנון הזה, האמצעים האלה, יותירו אותם בהרכב הנוכחי לנצח. עם ההרכב הנוכחי, חברים, לא תנצחו.
הם טוענים שממשלה מושחתת לא יכולה לאסור על הפגנות נגדה. הם צודקים במאה אחוז. הם אומרים ששליט רקוב לא יכול למנוע מהם למחות נגדו. אותו כנ"ל. לא זו הסיבה שבגללה הם צריכים להודיע על הפסקת ההפגנות במהלך הסגר. אין לה שום קשר לממשלה, למנהיג או למשטרה. ההפך הגמור. הם צריכים להוציא את ההפגנות לפסק זמן מתוך סולידריות עם כלל הציבור. מתוך הבנה שזה נראה רע כשכולם מוגבלים ורק הם יכולים להתקבץ בעשרות אלפים צפופים מול בלפור. אפשר לנופף בממצאים מדעיים שאין הדבקות בהפגנות מעכשיו ועד שיגיעו פרשי המשטרה, אבל זה לא ממש רלוונטי. כשכולם צריכים להישמע להוראות ורק המפגינים נהנים מפריבילגיה בחסות "חופש ההפגנה", זה לא מייצר אמפתיה, זה לא מייצר הזדהות, זה לא מעורר אהדה. להפך.
גם ככה, לעניות דעתי שאינה קובעת דבר, סגנון ההפגנות בבלפור לא מזיק לנתניהו. לדעתי, הוא מועיל. זה נראה כמו הפנינג שמאלני, זה משדר מסרים מוזרים, זה מציב חיץ בין המפגינים לבין רוב רובו של הציבור הישראלי. הייתי שם פעמיים. התרגשתי והתפעמתי, בלי ציניות. מגיעות לשם משפחות מכל רחבי הארץ, מגיעים לשם ישראלים טובים, אוהבי עמם ומדינתם, יצירתיים ופטריוטים. מצד שני, צריך להודות על האמת: רוב המפגינים הצביעו מרכז־שמאל בבחירות. מיעוטם המבוטל אנשי ימין, מיעוטם המבוטל חובשי כיפות.
המחאה נגד נתניהו, הליכותיו, התנהגותו, משפחתו ומעלליו נמצאת גם בקרב ליכודניקים. גם בקרב מצביעי ימין. גם בציונות הדתית. מאיפה אני יודע? אני שומע. הם מדברים איתי, הם מתכתבים איתי, הם מחפשים דרך להצטרף, למחות, להביע את אי־שביעות רצונם ממה שקורה כאן. כשהמחאה נראית כמו סניף של מידברן, כשצעירה מתערטלת על סמל המנורה, כשמיצג מגעיל ושנוי במחלוקת של אישה עירומה הופך לסמל המחאה, כשגורמי שוליים מסתננים לתוכה, הסיכוי שהיא תוכל לפרוש כנפיים ולהרחיב את השורות קורס לתוך עצמו.
מה אפשר לעשות? אין מה לעשות. אי אפשר להגיד למפגינים לא להגיע. אי אפשר להוציא להורג את שושקה, אם כי מישהו היה צריך להסביר למאייר המוכשר זאב אנגלמאיר שלא כל מה שמתאים לרחבת הסינמטק יכול לעבוד בירושלים. הדבר היחיד שאפשר להגיד בקול רם הוא זה: כשהמשק נכנס לסגר שני, כשהמלונות נסגרים, המסעדות נסגרות, התפילות מוגבלות ל־20 או 50 איש, התנועה בין הערים נעצרת, אפשר לקחת פסק זמן. אפשר להגיד רגע אחד, אנחנו חלק מהציבור הישראלי, אין לנו פריבילגיות, אין לנו זכויות יתר, אנחנו מזדהים עם עם ישראל, ואנחנו לוקחים הפסקה קצרה שתימשך כאורך הסגר, עד יעבור זעם.
כי הזעם האמיתי לא יעבור. בניגוד למה שהם חושבים שם, בקבוצות המחאה, נתניהו לא יתפטר בקרוב. אף אחד לא עומד מעליהם עם סטופר. משהו יקרה, אולי, רק אם חצי מיליון ישראלים יעלו לירושלים ויבהירו שהם לא הולכים לשום מקום עד שהוא לא הולך. גם אז, ההצלחה לא מובטחת. כמו שהמפגינים מתנהגים כרגע, הסיכוי שזה יקרה הולך וקטן, ולא להפך. הם עושים הכל כדי להחזיר את הליכודניקים הביתה, הם עושים הכל כדי לייצר אנטגוניזם, להמאיס את עצמם על הציבור, לאמץ לעצמם תדמית של אנרכיסטים, שכל מה שהם רוצים זה "לגרש" את ביבי. וזה בדיוק מה שעובד למען ביבי.
זהו, אמרתי את זה. עכשיו, כשאני מסובך גם עם הביביסטים וגם עם מחאת בלפור, זה אמור להתקזז. בינתיים, אני עוקב בעצב ובדאגה אחר השצף־קצף בקבוצות הוואטסאפ. הגידופים שסופגת שקמה שוורצמן, מייסדת "הדגלים השחורים", שעזבה את אחת הקבוצות אחרי ההודעה על פסק הזמן. המיליטנטיות של כמה מהמשתתפים. ההתעקשות להמשיך להתנגש עם הראש בקיר פעם אחר פעם אחר פעם, רק כדי לקום, לאסוף את השברים ולהתנפל על הקיר פעם נוספת.
חברים יקרים: ההתנהגות הזו מחזירה את הביביסטים לביבי. הדוגמטיות והקיצוניות מרחיקות מכם את ההמונים. תירגעו. תספרו עד 10. תחגגו את ראש השנה בשקט. הפסקה של שבועיים־שלושה תעשה רק טוב למחאה. תחבר אותה לאנשים, למציאות, לייאוש האמיתי. מה שיפיל את נתניהו זה החידלון בכל הקשור בטיפול בקורונה והשבר הכלכלי. מה שיפיל את נתניהו הוא האמת על אי־יכולתו לנהל משבר, אי־יכולתו לקבל החלטות אמיתיות, אי־יכולתו להעמיד את טובת המדינה לפני טובתו עצמו. הפסקה של כמה שבועות למילוי מצברים, התארגנות, מחשבה ותכנון, יעשו רק טוב לתהליך כולו ולאפשרות שיקנה לעצמו ציבורים נוספים.
הגיע הזמן להפסיק ליהנות ולהתחיל לנצח. שנה טובה.
[email protected]