ארבע שנים ללכתו של שמעון פרס: האם חזונו התגשם?

מצד אחד מגיפת הקורונה, משבר כלכלי, תסבוכת פוליטית, הפגנות ברחובות, ומהצד שני התגשמות החלום של הסכמי שלום עם מדינות ערביות. כולם שואלים אותי: "נו יונה, מה פרס היה אומר על המזרח התיכון החדש שעליו דיבר וחלם? מה הוא היה עושה במצב הכאוטי הזה?".

מחר, 23 בספטמבר, אנו מציינים ארבע שנים ללכתו של פרס. אני רק יכולה לדמיין כמה הוא היה מאושר לו היה שומע על הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין. אין לי ספק שנתניהו, שלפרס היו יחסים של כבוד הדדי עמו, למרות המחלוקות, היה לוקח אותו עמו לחתימת ההסכמים בוושינגטון. אני רק יכולה לדמיין את הנאום שהיה נושא שם, בעיניים נוצצות, בתחושת אושר אינסופי ותקווה להגשמת החלום עד תומו.

מצד שני, כשמחוג המצפן הלאומי מסתחרר, וכולם מייחלים למישהו שייקח פיקוד ויוביל אותנו למחוזות של תקווה, היעדרותו של פרס מהדהדת בקול גדול. פרס תמיד אמר: "מנהיג צריך להציב חזון ולקבל החלטות קשות. ללכת עם מה שהמדינה צריכה גם אם המחיר כבד".

כשמסתכלים אחורנית, על התקופות הקשות שעברנו במזרח התיכון - תקומה, מלחמות, אינפלציה מטורפת - צריך להודות לדור קשוח ואמיץ של האבות המייסדים, שענקים מסוגו של פרס סימלו אותם.

כזכור, כשפרס הגה בשנות ה־50 את הרעיון המטורף של הקמת כור גרעיני, כשבקושי היה מה לאכול בארץ, אמר לו לוי אשכול: "איש צעיר, תשחה טוב, תטבע עוד יותר טוב, גרוש לא תראה ממני". פרס הקשיב, חייך בנימוס, המריא לצרפת וכל השאר היסטוריה.

בשנות ה־80, כשהאינפלציה בארץ דהרה, עדכנו לפחות פעמיים ביום את מחירי המוצרים והכלכלה כמעט קרסה, הוביל פרס, יחד עם הנגיד סטנלי פישר ושר האוצר דאז, יצחק מודעי ז"ל, מהפכת ענק. 

במהלך ישיבת ממשלה של כמעט 24 שעות נחתכו עשרות מיליונים מתקציבי משרדי הממשלה. כל השרים, החברים הכי טובים של פרס, הפסיקו לדבר איתו ואיימו לנקום בו בהמשך. אבל הוא ראה את טובת המדינה, היה מוכן לשלם את המחיר והציל את המשק.

אני זוכרת כיצד זרחו עיניו עת חתמנו על הסכם השלום עם ירדן בטקס בערבה. כולנו בכינו מהתרגשות. היום, כשהמזרח התיכון החדש, שפרס חזה כבר אז, קורם עור וגידים, צריך לזכור שבלי התשתית של הסכמי השלום הגדולים עם מצרים וירדן, וגם בלי אוסלו, זה לא היה מתאפשר. התשתית הונחה אז, ומי שהניח אותה שילם מחיר.

פרס דיבר תמיד על העתיד. הוא קידם חדשנות, ננו־טכנולוגיה, חקר המוח. הוא היה מהופנט מהמדענים פורצי הדרך וידע שרק מהם יגיע מזור לעולם. היום כולנו מביטים לעברם, למעבדות שבהן עמלים על חיסון לקורונה, בתקווה שמהם תבוא הישועה.

גם אם יהיה חיסון לנגיף, מישהו יצטרך לנווט את הספינה למחוזות של תקווה, לכבוש את לבבות העם, לחבק את כולנו ולאחות את השברים באהבה גדולה.

שמעון, אתה חסר, לי ולמדינה. יהי זכרך ברוך. 

הכותבת היא יו"ר חוג הידידים במרכז פרס לשלום ולחדשנות.