נראה שהמאבק סביב נחל האסי לא ירד בקרוב מסדר היום הציבורי. המדיה תמשיך לעסוק בכך. רשימות מעניינות ייכתבו מפעם לפעם מזוויות ראייה שונות, ותיווסף תרומה למאגר המידע הקשור בנושא זה. העניין שיש במאבק זה אכן מובן. הנושא מציף אל השיח הציבורי כמה מבעיות היסוד החברתיות של המדינה הצוללות אל עומק ההיסטוריה הצעירה של ישראל. אנו שבים גם אל השד העדתי, שדומה היה ששקע בשנים האחרונות, וגם אל המתח ששרר שנים רבות בין חברי הקיבוצים לבין תושבי עיירות הפיתוח.
הקיבוץ ניר דוד הוקם זמן ניכר לפני שנוסדה עיירת הפיתוח בין שאן. חברי הקיבוץ פעלו מאז נוסד הקיבוץ בשנת 1936 באופן לגיטימי והקימו את ביתם במקום שבו מצויה פנינת טבע. הם לא גזלו את נחל האסי מאיש. הם לחמו בגופם ובכישרונם כדי להקים את הקיבוץ ולהפריח את השממה, וגם להפוך נחל נטוש לנחל רחב שראוי לזנק אל מימיו.
המדינה חייבת להם הרבה, וכל ניסיון להמעיט בערך תרומת הקיבוצים למדינה הוא אווילי. הם פשוט בנו במקום שבו הם מצויים כיום את ביתם, ובנו אותו בהצלחה. והנה דווקא בזמן האחרון עולה כוח חברתי רדום ואומר: "הבית שלכם אינו לחלוטין שלכם. הבית שלכם גוזל מאיתנו את ההזדמנות ליהנות אף אנו מאוצרות הטבע השייכים לכלל תושבי המדינה".
ומנחל האסי אנו עוברים גם לנחלי טבע אחרים. מסתבר שיש נחלים נוספים במדינה שגם הם יכולים להיות מקור לבילוי חברתי מרענן, כפי שמתארת לנו דנה טבצ'ניק, מנהלת היחידה לשיקום נחלים בחברה להגנת הטבע, ברשימתה ב"דה מרקר" (30.8.2020). יש לנו נחלי טבע זנוחים בישראל, ויש עוד מה לעשות, יש מה לבנות, יש גם מה לשקם. אבל במקום שכוחות חיוביים ובונים יופנו לשם - כוחות של תוקפנות והטרדה מופנים אל מה שבנו חברי הקיבוץ ניר דוד.
לפני שנים הוזמנתי לכנס כלכלי במילווקי. הייתי מעוניין שידיד בעל עסק גדול השייך לבני המיעוטים יצטרף אליי. הייתי כבר מורגל לשמוע בכל הכנסים בעלי האופי הכלכלי או החברתי כי נציגי המיעוטים לא היו מדברים על מה שהם יכולים לבנות, אלא פותחים בדרך כלל, כמו מנטרה שאי אפשר להשתחרר ממנה, בהרצאת דברים שלפיהם הממשלה אינה עושה עבורם מספיק. ביקשתי מאותו ידיד שכאשר הוא יישא דברים, יתאר מה עושים בני המיעוטים כיום כדי לבנות את עסקיהם, והוא אכן הבטיח לי שכך יעשה. אבל כשפתח בדבריו, שוב שמעתי רק טענות על מה הממשלה אינה עושה למענם.
כנראה שיש ציבור בישראל, ולאו דווקא מבני המיעוטים, שהאנרגיה שלהם תוססת וזורמת טוב יותר כאשר הם צריכים לתקוף גורם אחר. לטעון לקיפוח, לאפליה, ובעיקר לטעון שהממשלה לא עושה עבורם מספיק; ופחות לעסוק במה שהם עצמם יכולים לעשות ולבנות. הרי ברור לחלוטין שלא ניתן היום להיכנס אל ביתו של קיבוץ ניר דוד ולהציף אותו בציבור הרוצה לטבול במימי האסי דווקא בתחום הקיבוץ.
זכות הקניין היא אחת מזכויות היסוד בישראל. סכסוך בעל אופי כזה צריך למצוא את פתרונו בראייה בונה ואחראית, אשר כפי שמסתבר, אכן גובשה על ידי ראש העיר בית שאן יחד עם חברי הקיבוץ, בהצעת פתרון שלפיו מי האסי ונחל חרוד יוזרמו אל פארק נחלים אשר יוקם בבית שאן. אבל זה לא יספק את אלה שתקיפת הזולת היא שמעניינת אותם יותר, וגם כאשר המדובר בנכסים שהם ביתו של אדם.
הבעיה אינה בעשיית צדק חלוקתי או בגאולת אוצרות הטבע מידי אלה שנטלו אותם לעצמם; הבעיה טמונה עמוק יותר באופי התוקפני והאלים שפותח בחברה הישראלית. לא ניתן לתקוף את מה שבנה הזולת ולנסות להצדיק גישה זו בטענות של קיפוח עדתי או שלילת אוצרות הטבע, כאשר העובדות כולן סותרות טענות אלה.
זה אולי לא היה כל כך עצוב אם זה לא היה משקף מגמות ותכונות אופי המתפתחות כיום בחברה הישראלית בכללה, וכמובן גם במערכת הפוליטית המלבה רגשות קיפוח ועוינות הדדית.
