אומרים שנקמות הן כמו בומרנג שחוזר בסוף אלינו, שלהעניש מישהו על שפגע בנו איננו התפקיד שלנו, ושאת ענייני הקארמה צריך להשאיר ליקום או לאלוהים, תלוי באיזה צד של האמונה אתם. קשה לתאר את הרגע שבו מתגבשת בתוך הגרון הנקמה. זהו רגע איום וקסום כאחד, רגע שבו כל הכוחות שנגזלו מאיתנו אחרי הפגיעה הנוראה מתאספים לנקודה אחת מזוקקת של רצון להחזיר. יצר הנקמה, שמעניק לנו כנפיים מדומות ורוח גבית חזקה, יוצר מעין התאוששות רגעית מדומה של הנפש, שלאחריה אנחנו בטוחים שנצא מנצחים, שנחזיר לאגו הפגוע שלנו את כוחו האבוד.
תכנון הנקמה הוא כמו ניסיון להתיר קשרים באוזניות שהסתבכו בתוך התיק - פעולה שדורשת מיומנות, ריכוז ומיקוד במטרה. אנחנו יודעים שאנחנו מוכרחים שהחוטים יהיו פרומים ויהי מה, בדיוק כפי שאנחנו יודעים שאין סיכוי בעולם שהצד השני לא ישלם את המחיר. מה שיפה בנקמות הוא שהן הרבה יותר סקסיות ומענגות כשהן על הנייר, נטולות לוגיסטיקה ואסטרטגיה ביצועית ובעיקר מלאות בדמיון מודרך, שיחות שאנחנו מנהלים עם עצמנו במקלחת ואכילת ראש לחברים טובים, שמנסים להציע חלופות הגיוניות לנקמה.
אבל החברים הם הקטע העצוב יותר בסיפור הזה. אנחנו אף פעם לא מקשיבים להם, לאלה שמנסים להוריד אותנו מהעץ, אלא כועסים עליהם עוד יותר. רוצים לשרוף, לגמור ולחסל את מי שהעז לפגוע בנו, ומשתמשים בדימויים שלא יביישו עוד פרק בסדרת "באטמן ורובין". בדמיוני הפרוע כבר העליתי על מוקד אנשים עם חרבות נעוצות בלבם, ניקבתי צמיגים של מכוניות, זרקתי חפצים מהחלון, ניפצתי שמשות ופיזרתי כרוזי שיימינג ברחבי העיר עם פורטרט גרוע במיוחד. בפועל רק סיפרתי את כל הפנטזיות הללו לחברים שהביטו עליי בחמלה ומזגו לי עוד כוס יין אחרי הראשונה, שכנראה לא הספיקה.
אומרים שהזמן עושה את שלו במקרים של אבל ושל כעס, אבל זה לא נכון. בנפש של כל אחד מאיתנו שוכן הרוצח הסקנדינבי מהספרים של סטיג לרסון, שאוהב לרקום מזימות גרנדיוזיות והרואיות של נקמה ולהחביא היטב את השלדים במרתף שלו. הזמן יודע בדיוק מתי לאפסן את ארסנל הרגשות הקשים בתיבת עץ נעולה. אבל הוא לא עושה את שלו. הוא לא מעלים אותם, רק מחכה שהם יעלו עובש, יירקבו, שהרטיבות תחלחל לדופנות הארגז ותתחיל לזלוג החוצה. הוא משחק אותה תמים, כאילו לא מבין מאיפה זה הגיע, מה זה המים האלה, ואיך יש נזילה אם עשיתי את שלי והעלמתי לכם את הרגש.
כעס מודחק שלא עבר התמרה ראויה של פנטזיות נקמה דמיוניות מטורפות הוא הכעס האיום ביותר, נשאר בפנים כלוא ופגוע ומחכה להתייחסות. אף על פי שזה לא היה קל, מצאתי שסלחתי לאנשים שעשו לי דברים איומים בחיים, אף שבזמן אמת לא האמנתי שיבוא יום ואצליח להניח את הדברים הללו מאחוריי ולהמשיך הלאה. ובכל זאת, זה קרה. עניינים שברומו של עולם הפכו להיות חסרי חשיבות כיום. ועדיין, אם אסתכל ברשימת הכעסים הנוכחית, שמתעדכנת אצלי תדיר, אגלה שקשה לי יותר לסלוח במקרים השוליים, חסרי החשיבות והשטחיים.
אומרים שלנקום זו הדרך הקלה ביותר להתמודד עם הכעס, אבל לסלוח הוא המעשה האלוהי האמיתי. שעל ידי הסליחה אנחנו מזקקים לא רק את הפגיעה שלנו אלא גם את נפשו המלוכלכת של האחר. אני לא יודעת אם זה הסבר שמספיק כדי לשכנע את הילדה שבי לחדול מפנטזיות הנקמה, אבל זה בהחלט מספיק למבוגרת שבי, שמבינה שכעס עושה קמטים ובעיות בכבד. והרי אני רוצה להמשיך לשתות בחיים האלה. לשתות כי אני שמחה ולא לשתות כדי לשכוח.
בניגוד לקלישאת "הזמן עושה את שלו", המונח "חיים פעם אחת" הוא לא קלישאה, הוא מציאות עגומה שמתקתקת כמו שעון מול פרצופי בזמן הזה בשנה שבו אני עושה חשבון נפש על כל מה שעשיתי וכל מה שלא עשיתי כי פחדתי. אני מניחה שזה זמן טוב לסלוח, גם למי שלא מגיע לו. זמן טוב לשחרר את פנטזיות הנקמה מהראש ולהפוך אותן לסיפורים. זמן טוב לקרוא ספר במקום לשתף פוסט שכולם כועסים ממנו, וזמן טוב להזכיר לעצמי שכל אותם מכעיסים הם רק שחקני המשנה בהצגה שלי, שבה אני לא רק השחקנית הראשית אלא גם הבמאית.