"אני עצוב מהסגר הזה”, אומר טל מוסרי. “אני מרגיש שהפוליטיקה מנצחת את השיקולים הבריאותיים, ככה לא נצליח למגר את המגיפה. הכל מתערבב, שיקולים זרים ולא ענייניים. אנשים טסים לחופשות בחו”ל, אבל תיירות הפנים נהרסה, עד כה הרשו לקיים הפגנות, אבל לא נתנו לנו להופיע בחוץ. כמו כולם גם אני מבולבל, ורק רוצה שהקורונה תחלוף. חוץ מהקורונה יש עוד מחלות. יש בדידות, דיכאון, אלימות, ילדים שלא הולכים למסגרות חינוכיות, ואין מי שמחזיק אותם, הורים שקורסים, אנשים שמפעל חייהם קורס. צריך לחשוב עליהם, מי יציל אותם? כולם היו ממושמעים בסגר הראשון, אבל כנראה שיצאנו ממנו בחיפזון או ברישול. התקווה שלי והתפילה שלי שאחרי הסגר הזה כולנו נצא בזהירות, ובגדול”.
בינתיים, למרות החששות מהעתיד, מוסרי נושא עיניו לתוכנית ראיונות חדשה בהנחייתו, “מרימים מסך”, שתעלה ב־4 באוקטובר, בחול המועד סוכות, ב־HOT8, ובה שחקני תיאטרון הבימה, שבו משחק גם מוסרי, בהווה ובעבר מדברים על עבודתם, בהם רן דנקר, שני כהן, נתן דטנר, מיכאל אלוני, יובל דיין, מירי מסיקה ועוד.
הרעיון לתוכנית נולד מניסיון של תיאטרון הבימה לשמור על קשר עם הקהל בזמן הקורונה על ידי העלאת סרטונים וקטעים מהצגות לעמוד הפייסבוק. אחד המיזמים שהועלו בפייסבוק הפך לתוכנית, שצולמה במהלך הסגר הראשון. “זה היה כמעט כמו הפקה פיראטית מחתרתית”, אומר מוסרי. “התוכנית נוצרה לפייסבוק של הבימה, ואנשי ערוץ 8 ראו את זה, התלהבו ולקחו אותה לפלטפורמה הכי מכובדת שיש. בגלל שזה לא צולם באולפן אלא בתוך אולם ריק, נוצרה שיחה כנה ופתוחה. גם הכוכבים הכי גדולים, שבדרך כלל רוצים לקדם משהו, לא באו לקדם כלום במקרה הזה, הם באו לפתוח את הלב. אף אחד לא חשב שזה יהיה בטלוויזיה. כך התוכנית בעצם מראה את האנשים האמיתיים שמאחורי הכוכבים. כוכבים נראים לקהל גיבורי־על כמעט, חסינים מפני הכל, מפני הקורונה, מפני מצב כלכלי קשה, ובתוכנית הזו הם הגיעו ממקום אחר. זו הסיבה שהתוכנית הזו מרגשת אותי כל כך”.
עד היום ראיינת רק ילדים.
“בסוף זה פחות או יותר אותו דבר. עם ניסיון של הרבה שנים למדתי איך להשתמש במניפולציות כדי להוציא תשובות מילדים. זו יכולת ששכחתי שיש לי אותה, והשתמשתי בה עכשיו, וגם ביכולת ההקשבה שלי”.
טיפה פאסון
לפני כחמש שנים החליט מוסרי, 45, המנחה הוותיק ביותר בערוץ הילדים, לעזוב את המקום ששימש לו בית זמן כה רב. משם המשיך לערוץ ניקלודיאון, ומשם לתיאטרון הבימה. “הבמאי משה קפטן התקשר אליי לפני כשלוש שנים, כשהייתי עמוק בעולם הילדים, ואמר שהוא רוצה שאחזור לתיאטרון להצגה ‘הרפתקאות הדוד אריה’”, הוא מספר. “אבל הוא לא רצה רק שאבוא להצגות לילדים ואמר שהגיע הזמן שאחזור לתפקידים דרמטיים. הוא אמר: ‘אני רוצה להציע לך הצעה שאני לא יודע אם תאהב: לעשות תפקיד במחזה ‘סימני דרך’ על חייה של נעמי שמר’. התרסקתי. מיד התחלתי לבכות, אמרתי לו: ‘ברור שאני מגיע, לא אכפת לי מה גודל התפקיד’”.
מה גרם לך להתרגש כל כך?
“נעמי שמר. בכל פעם שאני שר או מקשיב לשירים שלה, הדמעות זולגות מעצמן. מעולם לא ביטלתי שידור או עבודה או הופעה - לא בשביל טיסה, יום הולדת, חתונה של משפחה או חגיגה של חבר. בהלוויה של נעמי שמר זו הייתה הפעם הראשונה שביטלתי שידור ונסעתי לכנרת להלוויה”.
לסגר הראשון נכנס מוסרי בשמחה. “חיבקתי אותו”, הוא מספר. “לא פשוט להיות 18 שנה בערוץ הילדים, ואז עוד חמש שנים בערוץ ניקלודיאון ולהיות רלוונטי בתקופה שבה הקהל כל הזמן מחפש כוכבים חדשים. זו עבודה, אני קם כל בוקר ועובד קשה. חושב, יוצר, לא מוותר, לא נח על זרי הדפנה. פתאום הגיע השקט הזה, ובשבילי הוא היה מדהים. מתנה. זמן להתבוננות”.
מה גילית בזמן הזה?
“שאומנם קיבלתי את פרס השחקן המבטיח ב־1996 ואני משחק בהבימה ואני שיאן הפסטיגלים, אבל ההצלחה הכי גדולה שלי היא אשתי (נעם בן גוריון – ג”ע) ושלושת ילדיי. המשפחה שלי שאני אוהב וכיף לי איתה. לאנשים מסביבי היה קשה. השקט הלחיץ. עבורי המשפחה הייתה נקודת האור החיובית בסגר הראשון, ואני מאמין שנשכלל את זה עוד יותר בסגר הנוכחי”.
היית רגיל להופיע כמעט כל ערב ופתאום זה נעצר. איך עברת את התקופה הזו בלי קהל?
“בהתחלה הופעתי בזום, אבל אמן בלי קהל זה כמו אוטו בלי דלק. כמה אפשר לנסוע? אז עשיתי כל מה שאני יכול כדי להניע את המערכת. למשל לצלם סרטוני יום הולדת. בכל יום אני מקבל כמה עשרות בקשות לסרטונים, ובסגר המספר עלה. הייתי קם בבוקר, מתגלח, מתלבש, מתאפר והולך לגינה ליד הבית לצלם סרטונים וחוזר הביתה אחרי ארבע שעות. זה הפיח בי רוח חדשה”.
ואז נגמר הסגר, פתחו את המדינה, אבל התרבות נותרה נעולה.
“המדינה הפסידה שהיא לא פותחת את התרבות, לא רק בגלל שעובדים בענף עשרות אלפי אנשים שמפרנסים משפחות ותורמים למדינה ומשלמים מסים. אנחנו במלחמה נגד נגיף. ניצחנו במלחמות עד היום לא רק בגלל המטוסים והטנקים, ניצחנו כי הייתה פה רוח, היה על מה להילחם. אנחנו לא ננצח במלחמה הזו אם לא יחזירו את הסיבה לחיות ואת הרוח של השירה והספרות, התרבות והאמנות. אי אפשר לדבר רק על בריאות הגוף, צריך גם לדבר על בריאות הנפש. וזה תפקידה של התרבות. אם ייתנו לאנשים לצחוק ולהתרגש, זה יהיה יותר בריא מלחבוש מסיכה. חייבים להחזיר לנו את התקווה והאמונה”.
אי אפשר שלא לדבר על הקשיים הכלכליים של האנשים שעובדים בענף.
“בקבוצות הוואטסאפ של התיאטרון אפשר למצוא אנשים שמככבים בפריים־טיים וזקוקים לעזרה כלכלית בזמן הזה. אמנים עוזרים אחד לשני, מביאים מזון, מזמינים לארוחת ערב. האמנים צריכים תמיד להראות שהם סיפור הצלחה, שהכל טוב אצלם, אבל גם הכוכבים הכי גדולים עברו תקופה קשה”.
מה צריך לעשות, לצעוק יותר?
“אני לא בטוח. אלו שצעקו עוררו אנטגוניזם, מי שצעק או קיטר עורר תגובת נגד. יכול להיות שיש משהו במקצוע שנראה קצת מפונק. ישראל קטורזה צעק, ואז כשקיבל קמפיין, כולם יצאו נגדו. כמה קל להשתלח”.
יצאת להפגנות?
“הייתי בכמה הפגנות של ענף התרבות, גם מול משרד האוצר. היה לי חשוב להגיע לא רק בגללי, עבדתי קשה כל החיים ויש לי אורך נשימה כלכלי. אלה חברים שלי שקשה להם, וחלקם מפחדים להודות בזה. אבל זה לא רק התרבות - תראי מה המדינה עשתה לנכים, לעובדים הסוציאליים. אין חמלה יותר בשום מקום. עכשיו ההפגנות מצטיירות כהפגנות שמאל, ובגלל זה הרבה אנשים לא יכולים להצטרף. בהתחלה הן היו צודקות ונכונות כי דיברו על עצמאים ועל אבטלה ועל פתיחת המסעדות והתרבות, והיום כל הפגנה היא ‘כן ביבי לא ביבי’. כל הבימה הצביעו שמאל? אפתיע אותך, אם יעשו בחירות לא בטוח שנתניהו לא לוקח”.
מפתיע.
“השיח על נתניהו פועל לטובתו ולא מתעסק בעיקר”.
מה העיקר?
“הערך של התרבות. תיאטרון הבימה היה לפני נתניהו ויהיה גם אחריו. לא הצבעתי לו, אבל אני נגד משפט השדה שעושים לו. בית המשפט יחליט אם הוא מושחת, ומה הקשר בכלל בין זה לבין הקורונה?”.
לאיזה רגע היה נראה שחילי טרופר, שר התרבות החדש, מביא רוח חדשה.
“הוא באמת הביא רוח חיובית והוא עושה הרבה, אבל בסוף ההחלטות במדינה מתקבלות על ידי אדם אחד. אם הוא החליט לבד לעשות שלום עם איחוד האמירויות, הוא יחליט לבד מתי יפתחו את הבימה”.
בכל התקופה הזו היה רגע שבו נפלת?
“היה רגע אחד ביולי שאמרו שפותחים את התיאטרון, לוח ההופעות היה מלא. ואז סגרו שוב. זה היה הבום בשבילי. הבנתי שצריך לעשות הכל כדי להמציא את עצמי מחדש, גם כדי לפרנס את המשפחה וגם כי לא יכולתי להיות יותר בבית”.
מה עשית?
“הגעתי לחצרות ולבתים ולכל מקום שבו רצו שאופיע. באוגוסט הצלתי את הנפש שלי. יש כאלה שלוקחים תרופות, אני עולה על הבמה. אם היית רואה אותי על הבמה, מופיע חמש פעמים ביום בפני קפסולות של 20 ילדים, רץ ומתרוצץ כאילו אני בקיסריה, היית מבינה שזה חיידק. לא אגיד לך שזה היה משתלם כלכלית, אבל הייתי בתנועה, יצרתי לעצמי עבודה. הילדים ראו את אבא יוצא מהבית, עובד וחוזר שמח. יש לזה משמעות. זה מקצוע קצת טריקי, כי אתה נורא רוצה לעשות אותו גם בחינם. היה פעם שהסוכנים שלי העיפו אותי מהחדר בזמן פגישה על איזו הצגה חדשה. הם אמרו שאני הורס את המשא ומתן כי אני אומר מיד ‘כן’. צריך טיפה יותר פאסון”.
הקורונה תפסה את מוסרי באחת התקופות הטובות בחייו. לאחר השתתפותו בהצגה “סימני דרך” בהבימה הוא המשיך להצגה “גבעת חלפון”, שלפני פרוץ הקורונה היו רשומים ביומנו תאריכים לעשרות הופעות שלה. “זה היה שלאגר בלתי נתפס”, מציין מוסרי. “אנשים היו מצטטים איתנו את הטקסט. אם הייתי לוקח פאוזה לנשום בזמן הלא נכון, מישהו בשורה 7 היה צועק את המילים”. אבל אז טוביה צפיר, שמשחק בהצגה, חלה בקורונה, כל הצוות נכנס לבידוד, ואז החל הסגר.
לפני הקורונה, מוסרי עוד הספיק להיות שבועיים בחזרות להצגה “עוד חוזר הניגון” על פי סיפור חייו של נתן אלתרמן, לצד ריקי גל, מיקי קם, רוני דלומי, יגאל שדה ואסנת פישמן. “הייתי אמור לגלם את דמותו של עודד קוטלר, בעלה הראשון של תרצה אתר”, מציין מוסרי. “נפגשתי איתו והתרגשתי. קוטלר הוא אבן דרך בתרבות. ילד נצחי עם רעמת שיער כמו שלי”.
מוסרי מעביר יד בשערו וצוחק, “אולי בגלל זה ליהקו אותי לתפקיד”, הוא אומר. “קוטלר, הילד הזה, כבר בן 83, את יודעת? עליי אומרים צעיר לנצח, זה אומר שיש לאן לשאוף”.
אתה בן 45, יש עוד זמן.
“הזמן עובר מהר. הלכנו ליום הולדת 94 של סבתא של אשתי נעם, שגרה בקיבוץ בית השיטה. היא אמרה: ‘תנצלו כל רגע ותיהנו, תיק־תק תהיו בני 90’. אז מה זה 45? מצד אחד זה מרגיש כלום ומצד שני כשאני מסתכל על אחרים באותו גיל זה נראה לי מלא”.
טוב, אתה לא נראה בגילך.
“לא נראה ולא מרגיש. אני עדיין מרגיש שלא גילו אותי. בעולם הזה זה או שאתה חי או שאתה מת - ואני מעדיף לחיות”.
בלי בוטוקס?
מוסרי מקמט את המצח כדי להוכיח שהטבע במקרה הזה עושה את שלו. “לשמחתי, התברכתי בגנים מצריים טובים. אני מודה שהתלבטתי בעניין: מצד אחד אני רוצה להישאר צעיר לנצח ומצד שני שתהיה לי אפשרות להביע רגשות בפנים. החלטתי לוותר”.
פאות הלחיים המפורסמות שלו נותרו בעינן. “מכיתה ו’ אני עם אותה תספורת, זה חלק מהמותג”, הוא אומר. “אולי אם יבוא תפקיד טוב אסתפר. ב’דוד אריה’ הייתי קירח, זה לא מחמיא לי”.
מחדד וטייטס
מוסרי גדל לעולם של תרבות, עם אמא יוצאת להקת פיקוד מרכז. “היא לא המשיכה את הקריירה כי ההורים שלה רצו שיהיה לה מקצוע נורמלי, אז שלחו אותה ללמוד ספרות והוראה. היא לא הגשימה את ייעודה”, הוא מספר. אבא שלו, לדבריו, הוא “איש עסקים מרובע ושמרן”. בבית הספר היסודי שבו למד הוא היה פעיל מאוד: “אם היה צריך לשחק שיחקתי, הנחיתי טקסים, רקדתי”. המורה לציור אמרה להוריו שמקימים בית ספר חדש לאמנויות בתל אביב, ושהיא חושבת שהילד יתאים. הוא ואחיו, השחקן עידו מוסרי, עשו את הבחינות והתקבלו.
“בתחילת השנה קיבלנו רשימת ציוד לבית הספר: מחדד, עיפרון, סרגל, מחוגה, טייטס. אני זוכר את אבא שלי מחוויר ואומר, אוי אוי אוי, לאן אני שולח את הילדים שלי”, הוא מספר. “הוא מאוד חשש. בהופעה הראשונה על הבמה בבית הספר, שהייתה בסוכות, הייתי זקוק לברכת הדרך שלו. בסוף הערב הוא בא לחבק אותי ואמר: ‘אני שמח שאתה מאושר’”.
המסלול שלו היה ברור: הוא למד בתיכון לאמנויות תלמה ילין, היה בלהקת “צעירי תל אביב”, השתתף בתוכניות טלוויזיה, שירת בלהקה צבאית וב־1997 הצטרף לערוץ הילדים.
“הבחינות לערוץ הילדים היו כמו הכנות לקורס טיס”, הוא מספר. “חצי שנה, לא כמו היום. שאלו אותי אם אני אוהב ילדים. אמרתי ‘לא יודע’. הייתי בן 21, רציתי להיות בטלוויזיה. היום אני יכול להגיד שזה הקהל שאני הכי אוהב בעולם”.
מאז הוא לא עצר לרגע: “חברים שלי גרו בניו יורק, בלונדון, באיטליה, עשו טיולים למזרח. אני לא יצאתי מתל אביב. תמיד עבדתי”.
פספוס?
“בטוח. אבל חוויתי דברים אחרים. נכנסתי לערוץ הילדים ביום שבו החברים הכי טובים שלי טסו לדרום אמריקה. הם אמרו לי: ‘תבוא’, אבל זה היה החלום שלי”.
ועכשיו אתה רואה מולך כוכבים צעירים שבאים והולכים.
“בסוף הטובים באמת יישארו פה. אין הרבה כי לצערי אין ערך למרתון, הכל אינסטנט. אם מישהו גרף מלא לייקים באותה דקה, הוא המלך. פעם הייתי מקנא, כיום אני מבין את הערך של לרוץ קילומטרים. אין לי רצון להיות הדבר הלוהט. אני רוצה להיות כאן עוד 100 שנה”.
כשעבר מערוץ הילדים לניקלודיאון היו שכינו אותו “בוגד”, אבל מוסרי שמח על השינוי. עכשיו הוא שם, מצלם סדרות, אבל מתגעגע לשידור החי ומבין את החשיבות שלו בימים אלו שהילדים סגורים בבית, עצובים. “ביוזמה שלי עשיתי שידורים באינסטגרם, בפייסבוק ובזומים, לתקשר עם ילדים שכתבו לי שקשה להם שהם לא פוגשים חברים”, הוא מספר.
למה אין יותר שידורים חיים לילדים?
“בגלל הכסף. זו השקעה במשהו שאי אפשר לשדר אותו שוב”.
הדרך מביתו של מוסרי במרכז תל אביב לתיאטרון הלאומי קצרה, והוא עובר אותה בדרך כלל ברכיבה על אופניים. אבל בדרך לצילומי הסדרה החדשה הדרך הפכה, לדבריו, אפוקליפטית. “כולם היו בבתים, לא היה אדם אחד בחוץ”, הוא מתאר.
“במרכז תל אביב היה שקט מפחיד, ובפעם הראשונה היו לי חרדות מהשקט הזה. אני לא גר במושב, בחרתי לגור בשיא האקשן, והתגעגעתי לפקקים, לבלגן, לצפירות. גם לפני הסגר השני זה לא היה אותו דבר, וזה עצוב. תל אביב לא נאה או סקסית במיוחד. מה שהופך את העיר ליפה אלו האנשים”.
יש מחשבות על לעבור?
“אם פעם חשבתי שאני רוצה לעזוב הכל ולגור על חוף במלדיביים, התקופה הזו בלי הופעות הבהירה לי טוב מאוד שאני לא רוצה להיות חקלאי ולא רוצה לגור במלדיביים. רק תני לי להיות על הבמה ובבית עם האנשים שאני הכי אוהב”.