מה לדעתכם עושים אנשי-תיאטרון בני-זוג בסגר: זורקים זה על זה סירים ומחבתות בתיאטרליות משחררת, מאלתרים ארוחת גורמה אגב דיאלוג אה לה שייקספיר או אולי טוחנים סרטים בלופ? - לא זה, לא זה ולא זה, משיבים המעצבת פולינה אדמוב ובן-זוגה רועי חן, דרמטורג תיאטרון גשר, מחזאי וסופר. בעצם לא סרט, אלא סרטון חמוד, פרי יצירתיות זוגית דוחה כל תסכול של קורונה.
"כשהתחיל הסיפור של הקורונה וכל העבודה בתיאטרון נעצרה, תפס אותי מין דיכאון כזה", משחזרת אדמוב, "אבל מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. אז ניגשתי ליוטיוב ולימדתי את עצמי לעשות אנימציה. התחלתי עם קליפים לשירים, העליתי לרשת וקיבלתי יופי של תגובות. מה הלאה? - חשבתי".
"בדיוק הייתי בעריכה האחרונה של קובץ הסיפורים שלי 'תל של אביב' לקראת העלתו במהדורה דיגיטלית בהוצאת 'עברית'", חן ממשיך את דבריה. "כשכתבתי, לא חשבתי שאחד הסיפורים ייהפך לסרטון".
אדמוב: "פתאום עלה הרעיון שמזה אפשר לעשות אנימציה. יש סיפור טוב, שהולך לכל מיני כיוונים מעניינים אותה ויש קריין מוצלח בשביל זה, כלומר רועי, אז קדימה, לעבודה!"
חן: "והעבודה היא על 'אגדת ים', סיפור שנרקם סביב סלע אנדרומדה והדמויות שעברו שם בהיסטוריה, מיונה הנביא ועד נפוליון, ליד הים של יפו, קרוב למקום העבודה שלי בתיאטרון גשר. במרכז האגדה דג שמתעכב בערב ליד הסלע סיפורים, המובאים בסרטון מנקודת המבט של הדג. את הסיפור אני מביא דרך צ'יפורה, דניס שדגו בים של יפו".
אדמוב, בהערת ביניים: "מה שרואים בסרטון זה דג צ'יפורה אמיתי שרועי קנה בשוק, טיגנו אותו בתנור ובסוף, אחרי שגמרנו להיעזר בו באנימציה, גם אכלנו אותו".
חן: "בסיכומו של דבר, בפרויקט הזה נתנו אחד לשני משמעות לחיים, כי כל מה שתכננו ועשינו נתקע. בינואר, רגע לפני הקורונה, יצאה בגשר הצגת 'מי כמוני', על נערים במחלקה סגורה בבית-חולים לחולי-נפש, שאני כתבתי ופולינה עיצבה את התפאורה ואת התלבושות (אדם, בנם בן ה-16, מנגן בה בפסנתר). כרטיסים נמכרו חצי שנה מראש. החשש הוא שעד שההצגה תחזור, בני הנוער שמשתתפים בה יגדלו ולא יתאימו עוד לתפקידיהם. שנה של עבודה הקדשנו לפרויקט הזה, כולל תחקיר יסודי ב'אברבנאל'. במקביל יצא הרומן שלי 'נשמות' וכל האירועים שהוא היה אמור להשתתף, כולל שבוע הספר, התבטלו".
אדמוב: "אצלי הקורונה עצרה את האופרה הקאמרית 'קערת הקריסטל', שהלחינה המלחינה חנה אג'יאשוילי, יומיים לפני הקמת התפאורה שלי. הצגת 'בגדי המלך', שעמדה לעלות בגשר עם התלבושות שעיצבתי, נעצרה גם כן וכמוה - הצגת 'כימים אחדים', על-פי מאיר שלו, בקאמרי. טוב שיש לי את רועי ויכולנו לעשות בכיף משהו יחד. זאת הדרך שלנו לחיות ואנחנו לא יכולים בלעדיה".
נסיבות ההיכרות שלה - מעצבת בת יחידה למעצבים ממוסקבה, זמן קצר לאחר עלייתה ארצה ב-2001 - עם חן נראות כלקוחות ממחזה של חנוך לוין. "הכרנו בטעות", היא מציינת כשני עשורים אחרי. "רועי ראה אותי במקרה בבית-קפה ואמר די בקול רם: 'או, יושבת פה מישהי יפה; יהיה לנו רומן!' לא הבנתי מילה..."
"חברים הזמינו אותי לבית-קפה, לחגוג את יום ההולדת שלי", נזכר חן. "תבוא, נדבר, נשתה יין', אמרו. "באתי וישבה שם מישהי שלא הכרתי, עולה חדשה כזאת. 'רועי, זה הרומן שלך!', אמרתי לעצמי בבדיחות הדעת. כעבור שבוע כבר גרנו יחד..."
לא ניחשת שה'רומן' שלך מבוגרת ממך בעשור?
"מה זה גיל אצל אנשי-תיאטרון, בפרט שעל פולינה לא רואים אותו? מבחינתי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, מביכה כמעט בבנאליות שלה, מה גם שבאותו יום הולדת די הייתי מיואש מהעולם על איך שנמחקה לי עוד שנה מהלוח. למרות שכולי הייתי רק בן 21, הרגשתי שפספסתי את החיים. ואז היא הופיעה..."
אדמוב: "הופעתי ועדיין לא הבנתי שזה גורל איך שיום ההולדת של רועי היה גם יום ההולדת של אמא שלו וגם של אבא שלי המנוח. אם אני מבוגרת מרועי בעשר שנים, אצלי אבא היה מבוגר מאמא בעשרים שנה. ככה זה אצלנו עם השנים".
אדמוב, 50, מעצבת מבריקה ומקורית, זכתה לקליטת עלייה חלקה. את צעדיה הראשונים במקצוע כאן עשתה בהצגה שחן כתב לתיאטרון "מלנקי" של יוצאי רוסיה. מאז הגביהה עוף ועבדה עם כל התיאטראות הרפרטואריים כאן, פרט לתיאטרון חיפה, שאליו איכשהו לא הגיעה. פעמיים הוענק לה פרס התיאטרון הישראלי, על עיצוב התלבושות להצגות "הלילה השנים עשר" ו"משחק של אהבה ומזל" של תיאטרון החאן. כמו כן, היא מעצבת מבוקשת לספרים, לכרזות ועוד. "בעיניי עיצוב של ספר זה כמו בימוי", היא מעירה.
אם פולינה היא "רוסייה" מבטן ומלידה, אצל רועי, בן להורים מזרחיים - אב יהלומן, אם בענף התיירות - הרוסיות היא נרכשת, כשבגיל 16, בצעד מוזר משהו, למד רוסית באופן אוטודידקטי, מה שהיווה מפתח לכל חייו מאז. "הגעתי לכך מתוך אהבת הספרות בשפה הזאת", הוא מעיד. "מכיוון שאז עדיין לא הצלחתי להתחבר לספרות העברית, יצאתי למסע הגירה מהארץ מבלי לצאת ממנה".
ככה, פשוט?
"בכלל לא פשוט. נזרקתי מהתיכון אל הרחובות ורק כעבור זמן השלמתי את הבגרות באקסטרני. ברחובות נבלעתי בחברה הרוסית שהתגלגלה בהם. לגשר הגעתי בגיל 19, כשהייתי חסר מעש ואבוד לגמרי, לאחר שאני והצבא לא הסתדרנו. כששמעתי שהמורה לעברית של גשר נסע לחו"ל, מיהרתי להציע את עצמי, איזו חוצפה. מאז גשר זה הבית השני שלי. רק שהבית הזה סגור עכשיו".
עם השנים נהיה חן יד-ימינו של הבמאי יבגני אריה, המנהל האמנותי הכל-יכול של גשר. כשחן נשאל כיצד הצליח להבקיע את החומה של אריה, הוא משיב: "יבגני הוא איש קשה וזה חלק מהיופי שלו. למרות הקושי, נוצר בינינו חיבור מקצועי ואישי חזק".
חלק ניכר מהרפרטואר של גשר בא מחן - כמתרגם, כמעבד וכמחזאי, בנוסף למשרתו כדרמטורג של התיאטרון. "אני מחפש תמיד משהו שיהיה רלוונטי ללב של הקהל", הוא מספר ומתפלל ש"תסתלק לה הקורונה ונוכל לעבוד על הצגת ילדים שכתבתי בהשראת סיפורי רבי נחמן". "נראה לי, שילדים יוכלו להיות טובים יותר אם יכירו את המעשיות שלו", הוא חושב.
אין לדעת מתי יגיע רבי נחמן לגשר. "התיאטרון חטף מכה אנושה ויש דימום פנימי וחיצוני", הוא מצר. "לא נראה שמישהו מהממשלה, או מסביבתה, יבוא למשות את התיאטרון מהמים העמוקים שבהם שקע. בארצות אחרות מוצאים פתרונות אפילו בימי קורונה ואילו תיאטרון גשר נעול על מנעול ועל בריח. לולא המענקים לא היינו שורדים. בלעדיהם לא היה לנו עם מה לשלם על אוכל, חשמל ומשכנתא".
"אני בטוחה שבחוץ-לארץ זה לא ככה", מעירה אדמוב ואיננה מוצאת נחמה בהערתה.
"יש גם האשמה פנימית שלנו את עצמנו, חשבון נפש שעלינו לעשות", מפתיע האיש שלה. "כלומר, האם התיאטרון נחוץ לנו - אפשר לשאול - ואיך הוא נחוץ לנו ומה נלמד לגביו מהקורונה. ואיפה היינו לפני זה, כשהתיאטרון הפך למפלצת שנוסעת ב'ואנים' להיכלי תרבות. איפה התיאטרון האמיתי, זאת השאלה שיש לשאול. איפה התיאטרון הפנימי של כל אחד".