האמת, אני בדילמה: האם צריך לאשר הפגנות בסגר או לא? האם צריך לאשר תפילות בקבוצות בבתי כנסת בסגר או לא? הפגנה היא הזכות הבסיסית הראשונה של משטר דמוקרטי. ברוב המחקרים שקראתי עלה שהסיכוי להידבק בקורונה במהלך הפגנה, כאשר עוטים מסיכה ונמצאים בחלל פתוח, הוא תיאורטי בלבד. גם אם הוא קיים - הוא זעיר.

מאידך, התמונות שראינו בטלוויזיה של חרדים היוצאים מהישיבות ומבתי כנסיות לא הותירו ספק לגבי מה שיקרה כאן בעוד שבועיים. גלי ההדף של תפילות ראש השנה כבר מציפים את בתי החולים, ותפילות יום הכיפורים יתבררו בעוד כשבוע עד עשרה ימים.

ההפגנות בבלפור, קרדיט: דוברות המשטרה

נכון שחלק נכבד מהמגזר החרדי שומר על ההוראות, אבל חלק מהחסידים פשוט מתעלם, לא שם על ההנחיות ומקווה שהשם יעזור. חלקם לא מפחדים מדבר, פרט מאימת יום הדין. אבל השם עוזר למי שעוזר לעצמו. מרבית החולים במגזר החרדי הם תלמידי ישיבות בגילי 17־24. אחוז החולים במגזר גבוה מאוד - אחת מארבע בדיקות במגזר החרדי היא חיובית - ואנחנו בעיצומה של התפרצות. ברור לפיכך מה בין ההפגנות לתפילות מסוכן יותר.

כשסוכות בפתח, נשאלות השאלות: מדוע ההנהגה החרדית אינה מצליחה להשפיע על הקהל שלה? האם גדולי הדור אינם מבינים את חומרת המצב? האם אינם רואים כמה נפגעים יש מתוך קהלם? מדוע אינם מנתבים את חוכמתם וידענותם, שאינן מוטלות בספק, להצלת צאן מרעיתם?

ונחזור להפגנות: ראש הממשלה הודיע שהסגר יימשך לפחות חודש ויש בקרבתו שמדברים על שישה־שמונה שבועות. אילו היה מדובר על שבועיים־שלושה, אולי אפשר היה לשכנע את המפגינים להתאפק. לדחות את ההפגנות או להסתפק בהפגנות מצומצמות במכוניות או על גשרים או לעמוד קרוב לבית עם שלט; אבל כל זמן שאין מועד לסיום הסגר, אי אפשר לעצור את ההפגנות. אנחנו עדיין בדמוקרטיה, וטוב שכך. בואו נשמור עליה בקנאות רבה.

הווירוס נמצא בכל מקום בארץ. בכל שכונה וכמעט בכל רחוב. אם לא נשתלט על המתרחש בכל הרבדים בעם, הוא יגיע לכולנו, וכולנו נשלם את המחיר. וכפי שזה נראה בימים נוראים אלו (תרתי משמע), אנו מתקרבים למצב זה בצעדי ענק.