מה הקשר בין מועמדת טראמפ לבית המשפט עליון לבין קלינאית תקשורת בישראל?

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע כי הוא מייעד את שופטת בית המשפט לערעורים בשיקגו איימי קוני בארט (48) לבית המשפט העליון עוד לפני הבחירות. מיד קמו מערערים על כוונת הנשיא, בעיקר מאחר שהמיועדת נחשבת לשמרנית ואדוקה, במסגרת המאבק בין הקו השמרני והליברלי וכן מעצם הידיעה כי המינוי למשרה הבכירה הוא לכל החיים. הטענה המקוממת ביותר נגד כוונת המינוי היא כיצד אם לשבעה ילדים, בהם שניים מאומצים מהאיטי, האמורה לטפל במשפחתה, בכלל יכולה להקדיש זמן לעבודה בבית המשפט העליון? ברור שלו היה מדובר בגבר, טענה כזאת לא הייתה מועלית כלל וכלל.

נשים אכן מקדישות יותר זמן לטיפול במשפחה, ונדמה שהגברים התרגלו לכך. בישראל הביעו 61% מהנשים שלהן ילדים עד גיל 17 חוסר שביעות רצון מהאיזון בין הזמן שהן מקדישות לעבודה לעומת הזמן שהן מקדישות לתחומים אחרים בחייהן, לעומת 45% מהגברים שגילו חוסר שביעות רצון באיזון עבודה־חיים, כך לפי הלמ"ס. אצל כולם, אגב, חוסר שביעות הרצון עולה ככל שמספר שעות העבודה השבועי גדול יותר.

הפער בשכר המגדרי בין גברים לנשים קיים בכל העולם, וגם בישראל. במקצועות שמוגדרים נשיים בעיקרם כגון עבודה סוציאלית, קלינאות תקשורת, ריפוי בעיסוק, הוראה, אחיות ופסיכולוגיה, העובדות סובלות לאורך שנים מאפליה מגדרית. יותר משליש מכלל הנשים מועסקות במשלחי יד המוגדרים נשיים בעיקר, שם הן 80% מהמועסקים במשלח היד.

שכר הנשים נמוך מזה של גברים בכ־32% בממוצע. פער ההכנסה החציוני עומד על כ־28%. חלק מהפער נובע מכך שנשים עובדות פחות שעות בשבוע, 36.9 שעות לעומת 44.7 שעות לגבר. גם אם ננטרל את שעות העבודה בחישוב השכר, עדיין נקבל תוצאה עגומה, נשים משתכרות 16% פחות מהגברים. הפער קיים בכל העולם, בדרום מזרח אסיה הפער גדול יותר, אבל הוא קיים גם במערב. זה לא צריך לנחם. לכן בחלק מהמדינות החל תהליך חקיקה שייאלץ מעסיקים, כולל כמובן הסקטור הציבורי, למנוע אפליה מגדרית, כך באיסלנד.

משכילות יותר

במשך שנים נטען כלפי הנשים כי השכר שלהן נובע מפערי השכלה, הן נענו לאתגר. בעשרות השנים האחרונות, השכלתן של נשים לתואר ראשון, שני ולרוב גם השלישי גבוהה מזאת של גברים. הטיעון נשמט מתחת לרגליהם של הגברים־השליטים. בשנת תשע"ט קיבלו 49,000 נשים תואר אקדמי. בתואר ראשון הן היו 61.4% מהבוגרים. בתואר שני 62% מהמוסמכים, ובתואר שלישי 49.1% מהזכאים. בלימודי הרפואה שיעור הנשים המקבלות תעודת רופא הוא 61.4%, במשפטים 53%, בעסקים ומדעי הניהול 60.1%, במקצועות עזר רפואיים 82.9% ובמדעי הטבע ומתמטיקה 41%. נציין כי בלימודי הנדסה ואדריכלות אחוז הנשים עדיין נמוך - רק 29.6% מקרב הבוגרים. בתואר שני התמונה דומה. לפי הלמ"ס, הסיכוי של נשים לקבל תארים היה גדול משל הגברים כבר לפני עשור, בתואר ראשון פי 1.6 משל גברים, בקרב נשים ממוצא אתיופי פי 2.8, ובקרב נשים ערביות פי 2.5, בהתאמה. למרות ההתקדמות בלימודים האקדמיים, בממסד האקדמי שיעורן של הנשים בסגל הבכיר פוחת ככל שעולים בסולם הדרגות, כך קבוע בדוח הממונה על השכר באוצר. בהקשר זה נזכיר שדרגות שוות כסף.

טענה נוספת הייתה כי אין להן זמן לעלות בסולם הדרגות לדרגת ניהול, בעיקר בגלל הטיפול בילדים, שמסורתית, למרות השינויים וההתקדמות, נחשב עדיין למטלה נשית קלאסית, שלא לדבר על תקופות ההריון. גם פה נענו נשים לאתגר, בקשיים רבים, להיכנס לשוק העבודה ולדרגות ניהול: שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה עלה עם השנים וכבר הגיע ל־59.6%, לעומת 67.6% אצל הגברים. למרות הקשיים, 69% מהנשים עבדו במשרה מלאה (בקרב הגברים קרוב ל־87%). שיעורים אלה עלו בעשורים האחרונים, ככל שנשים הפכו יותר משכילות, שיעור השתתפותן בשוק העבודה עלה. רק שכל זה לא עוזר: תקרת הזכוכית קיימת גם בסקטור הציבורי הממומן על ידי כולנו, כולל הנשים. הקשיים לנשים נמצאים גם בשלטון המקומי, שם מרבית דרגות הניהול מאוישות על ידי הגברים, כך לפי דוח של הממונה על השכר באוצר.

בחברות ממשלתיות שכר נשים שווה רק ל־72% משכר גברים, בשלטון המקומי 76% משכר גברים. האפליה נגד נשים היא גם בחלקי משרה, כלומר הן מקבלות חלקי משרה, לעומת משרות מלאות לרוב בקרב גברים. כך למשל בקרב פסיכולוגיות בשירות הציבורי, ענף שרובו נשי עם רסיסי משרה. השכר בחברות ממשלתיות נובע גם מכך שגברים זוכים יותר לתשלומים שנתיים שלא במסגרת השכר החודשי, משמע יותר בגין החזר הוצאות ויותר תגמול עבור יותר שעות עבודה נוספות מדווחות. כך הפער גדל. גם אם נעבור לחוזים אישיים בחברות ממשלתיות, "התשלומים העודפים" בקרב מנהלי אגפים עומדים על 6% לטובת הגברים, ושימו לב לנתון הבא: עד 50% בקרב מנכ"לים לעומת מנכ"ליות. בשלטון המקומי הפערים לטובת הגברים קיימים בכל שדרות העבודה והניהול. לפי הלמ"ס, חלקן של המנהלות מכלל המנהלים הוא כ־30% בלבד.

מהפכת הגנים ומעונות היום לבני שלוש, שהחלה לאחר המחאה החברתית בשנת 2011, קירבה את הנשים עוד יותר לאפשרות לצאת לעבודה או להרחיב חלקי משרה. נציין כי האוצר, הגברי ברובו, עיכב את הרפורמה במשך 23 שנה. כמו כן נגישות ההורים לצהרונים שיפרה את יכולתן של נשים לעבוד במשרות יותר בכירות.

עכשיו, בזמן מגיפת הקורונה, גם הטיעון של שעות העבודה יכול להישמט מתחת לרגליהם של הגברים. משרדי הממשלה הטמיעו את השיטה המאפשרת לעבוד מהבית, כך שהיתרון הגברי מתחיל להתמוסס, אין סיבה לא לאפשר לנשים לקבל משרות מלאות, והטיעון שהן "רצות הביתה" לטפל בילדים, ניגף, נקווה שהפעם לתמיד. העבודה מרחוק הופכת לעובדה. לפי דוח של הממונה על השכר מחודש יוני השנה, כשני שלישים מהמנהלים הביעו הסכמה ונכונות רבה לאפשר לעבוד מהבית. חבל שדווקא בשלטון המקומי, שם יש שלטון גברי מובהק, המנהלים הביעו נכונות מועטה לאפשר לעבוד מהבית. מנתוני סקר הממונה על השכר בגופים הציבוריים עולה כי הצבת יעדים יומיים, תקשורת בתדירות גבוהה בין המנהל לעובדים וכן הדרכות טכנולוגיות הם בין הגורמים העשויים לתרום לניהול יעיל של העבודה ולהגברת הנכונות לעבודה מרחוק. על פי הסקר של הממונה על השכר, הפגיעה של הגברים בעבודה מהבית דווקא גבוהה מזאת של הנשים. הממונה מגיע למסקנה כי העבודה מרחוק תאפשר לנשים להגיש מועמדות למשרות בעלות אופי ניהולי. כיום נשים נרתעות חלקית מלגשת למשרות ניהול, מפני שלעתים מקום העבודה רחוק מהבית. עבודה מרחוק תעודד אותן להתקדם לדרגות ניהול. עוד מתברר, לאו דווקא קשור לנשים, כי העבודה מרחוק מפחיתה ימי היעדרות מעבודה וכן את ימי המחלה המדווחים.

המדינה כמעכבת התפתחות

נעבור למאבק של קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק, מקצועות "נשיים". קלינאית תקשורת עוסקת באבחון, בטיפול, בשיקום של ילדים, וגם אנשים, עם לקויות תקשורת - כולל שפה, דיבור, היגוי, יכולת מילולית, שמיעה ובליעה. ריפוי בעסוק עוסק גם בטיפול בבריאות ובהדרכה מקצועית־אישית בהתאמה למטופל, עד להנגשה למכשירים ולטכנולוגיות חדשות, הכל כדי שיוכל לתפקד בקהילה כעצמאי.

המקצוע האקדמי של העוסקות בכך הוסדר בחוק בשנת 2008 על ידי משרד הבריאות והכנסת, כולל הסמכה במוסדות מוכרים שמקנים תעודה מטעם משרד הבריאות. הטיפול בזקוקים לו הועבר לקופות החולים, בתוספת תקציבית של 80 מיליון שקל בשנה לתקציב שירותי התפתחות הילד. בפועל קופות החולים לא הצליחו לעמוד בדרישה לטיפולים, וכ־20,000 מבוטחים עדיין ממתינים לטיפול.

קופות החולים אינן מגייסות קלינאיות תקשורת, וגם אם הן עושות זאת, מדובר לרוב במשרות חלקיות, תקנים חסרים, דרגות נמוכות ושכר נמוך. מי שמחכה לטיפול (שבו יש חשיבות קריטית לגיל המטופל - ורצוי מאוד שיהיה זה לפני גיל תשע) מפסיד, בגלל ההמתנה. מי שהולך לקלינאות תקשורת או לריפוי בעיסוק בשוק הפרטי, משלם סכום נכבד עבור האבחון וגם עבור הטיפול, ומרבית המשפחות בישראל אינן יכולות לעמוד בתשלומים. הקלינאיות עצמן לא מצליחות להשתכר כהלכה בסקטור הציבורי בשל התנאים הגרועים, התעריפים לא עודכנו מאז 1997. גם בשוק הפרטי רק מעטות מצליחות להגיע להכנסה הגונה. קופות החולים מנסות לקבוע תעריף שעתי אחיד לקלינאיות ללא התחשבות ביכולת הטיפול, בוותק ובתארים. שוב החלשות נופלות מטבע הדברים. משרדי הממשלה מבקשים למעשה לדחוף את הקלינאיות לעבודה בקופות חולים או ברשויות מקומיות, שם יזכו לשכר נמוך, כפי שהשלטון נוהג בכל מקצוע שהוא בעיקר נשי כגון עבודה סוציאלית. זאת אפליה מגדרית ארוכת שנים. למעשה משרד הבריאות מכניס את הקלינאיות והמרפאות בעיסוק לסד, מי שמוכנה לעבוד בתנאים של היום נידונה לשכר נמוך שאינו הולם את מקצועה האקדמי וההחזר הכספי הטבעי הנדרש להשקעה במקצועה.

לפי דוח של מבקר המדינה לשנת 2017, כעשירית מהילדים סובלים מעיכוב בהתפתחות וחלקם מקבלים טיפולים בהפרעות תקשורת, אוטיזם ושיתוק מוחין. התערבות טיפולית מוקדמת מגדילה את הסיכוי לשילוב הילדים בחינוך הרגיל ובחברה. ישראל חתומה על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד הלוקה בכישוריו ומבטיחות את הטיפול שהוא זקוק לו. מבקר המדינה גילה ליקויים חמורים הנגרמים מפיצול האחריות בין הרשויות: קופות חולים, רשות מקומית, בתי חולים, משרד החינוך ומשרד הבריאות, לצד עמותות העוסקות בכך וכן מטפלים פרטיים. זמני ההמתנה לטיפול בהתפתחות הילד חורגים בהרבה ממה שמשרד הבריאות קבע בעצמו, שלושה חודשים.

מבקר המדינה אומר כי במקום שתהיה רפואה לכל, נוצרו רפואה ומזור לעשירים שהיה להם כסף ללכת לטיפולים פרטיים וזכו להחזר מקופות החולים. פה נציין כי משפחות חלשות אינן במצב של לתת "הלוואה" למדינה עד ההחזר הכספי, שאגב, גם אותו יש כוונה לבטל. עוד אומר המבקר כי התעריפון לא עודכן 20 שנה והוא עומד על 120־150 שקל לטיפולף בעוד בשוק התעריף הוא 250־350 שקל. אנחנו נציין כי משרד הבריאות טוען גם היום כי אכן התעריפים לטיפול נמוכים, אבל הוא אינו קובע בשום תחום תעריפים וגם כאן לא יקבע. בפועל השכר במגזר נשי זה נשאר נמוך, תוך התעלמות קופות החולים מהצרכים של הנזקקים הזכאים לטיפול על פי חוק. מכה נוספת היא הפגיעה שתהיה אם הרשויות המקומיות אכן יסגרו בתחילת דצמבר את כל היחידות לטיפול בילד, בשל מחסור בתקציבים. מובן שאין בכוונתם להעלות תעריפים. משרד החינוך כשל בכך שאינו יודע או לפחות אינו עוקב אחר כמות הטיפולים שניתנה ל־120,000 התלמידים ששולבו במערכת החינוך הרגיל. למשרד הבריאות אין עמדה מתי להפנות ילדים לבית החולים, ל־38 מכונים למעקב אחר התפתחות הילד ומתי להעביר לטיפול בקהילה. קופות החולים מעדיפות לעשות זאת אצלן, בתי החולים מקבלים פחות הפניות, שישה מכונים בבתי חולים נסגרו. כ־280,000 ילדים סובלים מעיכוב בהתפתחות בכל התחומים.

חובת החברה היא לאמץ אל חיקה את החלש ולתת לו את המרב, כדי שיוכל למצות את מלוא כישוריו ויכולותיו, ממשיך המבקר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בילד חסר ישע, חובת החזק היא לעשות כל שאפשר כדי לספק לו את כל הכלים הקיימים שעשויים לקדם אותו, מוקדם ככל האפשר. על כל הגורמים העוסקים במתן טיפולים לילדים, ובראש וראשונה משרדי הבריאות והחינוך והרווחה והשרים העומדים בראשם וקופות החולים, לתת לנושא עדיפות עליונה. נציין כי המצב בפריפריה גרוע יותר.

השכר הממוצע במשק כיום הוא 11,495 שקלים. לשם ההנחה בלבד נאמר כי השכר של בגיר שלא עבר טיפול אצל קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק יהיה נמוך ב־35% מהשכר הממוצע. אחרי טיפול, השכר (גם בחישוב שמרני) עדיין יהיה נמוך ב־10% מהשכר הממוצע במשק. תהיה פה תוספת של 25% מהשכר הממוצע במשק למי שעבר אבחון וטיפול, כ־34,500 שקל לשנה. גם בהנחה של 40 שנות עבודה מגיל 26 ועד גיל 65, מדובר בתוספת הכנסה של 1,380,000 שקל לאורך חיי העבודה של מי שעבר טיפול ראוי. גם אם מדובר ב־20,000 איש לשנה הזקוקים לטיפול בממוצע לאורך שנים, זוהי תוספת הכנסה של 27.588 מיליארד שקלים למטופלים ולמשק. גם בהנחת מס הכנסה ממוצע של 14% בלבד על תוספת ההכנסה, זוהי תוספת לאורך 40 שנה של כ־3.86 מיליארד שקלים להכנסות המדינה, הרבה יותר ממה שהמדינה עוזרת כרגע, 80 מיליון שקל לשנה, שהם כ־3.2 מיליארד שקלים בתקופת החישוב. מובן שתועלת זו היא מעבר לתועלת החברתית לציבור הזכאי לטיפול ואף צורך את השירות, מה שמאפשר העברת האוכלוסייה החלשה מצד אחד של המתרס לצד השני, הרגיל. האמנסיפציה של נשים נמשכת יותר ממאה שנה, ככל שיקבלו יחס שוויוני יותר, הן יתרמו יותר לחברה כולה ויהפכו אותה לצודקת יותר ולמאוזנת יותר.