לאחרונה התייחס יועצו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, לתוכנית המאה באומרו שבזכותה ניתן יהיה להציל את פתרון שתי המדינות, ובלעדיה, "בסופו של דבר, ישראל הייתה אוכלת את כל השטח בגדה המערבית". מדובר בהתייחסות מקוממת כלפי מפעל ההתיישבות ובאמירה שאין לה אחיזה במציאות. הקמת יישובים נבלמת זה עשורים. אומנם מדינת ישראל מחזיקה בריבונות, אך בפועל היא לא מפספסת הזדמנות לסכל אפשרות להרחיב את מפעל ההתיישבות, בין היתר בשל הפחד מהעולם ומבית הדין הבינלאומי.
אחת ההוכחות לכך היא פסילת חוק ההסדרה על ידי שופטי בג"ץ. רבים מאמינים שהפסילה מגינה על ישראל מול בית הדין הבינלאומי בהאג ותמנע את האשמתנו בפשעי מלחמה. העיתונאי בן דרור ימיני מ"ידיעות אחרונות" אף טען במאמר כי החלטה זו תעמוד לנגד עיניהם של שופטי בית הדין בהאג רגע לפני הכרעתם, כאשר "יראו את מערכת המשפט הישראלית כישות עצמאית המכבדת את החוק הבינלאומי". בפועל אין שחר לדברים. ההחלטה הנחושה להעמיד לדין את ישראל על פשעי מלחמה אינה קשורה לשום פסיקה של בג"ץ. יתרה מכך, כל הפסיקות השוללות את חוקי המדינה משיגות בדיוק את המטרה ההפוכה ומחזקות את עוינות בית הדין הבינלאומי סביב העוול לכאורה שנגרם לפלסטינים.
ויתורים ישראליים בשטחי יהודה ושומרון עומדים בבסיס כל הצעה שעמדה על הפרק לכינון הסכמי שלום עם הפלסטינים. לאחר אין סוף משאים ומתנים המושתתים על העיקרון שאנחנו נותנים והם מקבלים, ראוי שאנחנו והממשל האמריקאי נתפכח מהאשליה שלפיה האפשרות לחיים לצד הפלסטינים עוברת רק דרך מתווה של נסיגות משטחים. הדחף להמציא בכל מחיר תוכנית שתשבור את הקיפאון המדיני, שירת נאמנה את סדר היום הלאומני הפלסטיני וסיפק לגיטימציה ותחמושת לכל מבקרי ישראל וארגוני החרם. הפלסטינים, מעודדים מהלחץ הבינלאומי שהופעל על ישראל, רק הרחיקו את השלום, התבצרו בדרישותיהם והחלו במימון אירופי לנסות לקבוע עובדות בשטח - סלילת כבישים ומבנים, שהוקמו תוך הפרה של ההסכמים בין ישראל לרשות הפלסטינית.
בניגוד לתחזיות אפוקליפטיות, הזמן שחולף מבלי התקדמות במשא ומתן מדיני מול הפלסטינים אינו משחק לרעתנו. מצבנו טוב בהרבה מכפי שהיה כאשר חתרנו “לפתור” את הסכסוך באבחה אחת, למשל בקמפ דיוויד בשנת 2000. או כשבחרנו בדרך הנסיגה מגוש קטיף מתוך מחשבה אווילית שהאירופים והאו"ם יכירו מעתה ואילך בזכותנו להגן על גבולנו. ההבנה ההולכת וגוברת שישראל והפלסטינים לא יגיעו להבנות בתקופה הנראית לעין, הובילה לכך שמדינות המפרץ חותמות על הסכמי שלום ומנרמלות את היחסים עם ישראל, בעוד הסוגיה הפלסטינית יורדת מסדר היום.
אך לא לעולם חוסן. שימור הסטטוס קוו והקפאות הבנייה ביהודה ושומרון מייצרים תפיסה שבה אנו מוותרים מרצון על זכותנו לבנות ולהתיישב באזור, וכך משרתים את האינטרסים של המעוניינים לערער על ריבונות ישראל. כשתפיסה זו מקבלת גיבוי מיהודים בעלי השפעה ברחבי העולם, דוגמת קושנר, הנזק מתעצם שבעתיים. הגיע הזמן שננהג כמדינה עצמאית, המאמינה בזכותה להשליט ריבונות על כל שטחיה.
הכותבת היא מנהלת ארגון "שורת הדין"