משפט שדה – זה מה שעושים לשרה גילה גמליאל, במקום לאחל לה החלמה ולהמתין לתגובתה המלאה כשתחזור לאיתנה. אומנם מדובר בפוליטיקאית, אבל היא קודם כל בן אדם, רעיה ואמא, והיא שוכבת בבית חולה במחלה איומה, שמשביתה אותה כליל. יצרתי קשר עם השרה גמליאל כדי לשאול לשלומה.
מהשיחה עמה הבנתי דבר פשוט: גם אם היא חטאה בחטא של מראית עין, כבר קיבלה את עונשה. היחס כלפיה הוא תופעה חברתית מכוערת ומעוררת גועל ממש. איך הפך חלק מהעם הזה לעדר מתלהם, צדקן ואכזרי, שרק רוצה לראות דם? איך שכחו כל כך הרבה אנשים מבוגרים את העיקרון הבסיסי, שצריך תמיד לשמוע את הצד השני? איך קרה שזכויות החולה, הסודיות הרפואית והזכות לפרטיות נרמסו ברגל גסה על ידי מערך חקירות אפידמיולוגיות, המקיים קשרים עם עיתונאים ומדליף להם מידעים, שאמורים להיות חסויים? כן, כן, גם אם מדובר בשרה בממשלה.
המקרה של גילה גמליאל חושף את נקודות התורפה של המאבק בקורונה. סוף סוף הוסר הלוט מעל הסוד המוזר, שרק בהפגנות השמאל לא נדבקים. התנהלותה של גילה גמליאל היא לא העיקר. ההדלפות מהחקירה שלה – הן העיקר והן משפיעות על אמון הציבור ותחושת הביטחון שלו למסור פרטי אמת בחקירות. מערך החקירות האפידמיולוגיות מושתת על שיתוף הפעולה הציבורי ואמירת אמת, כפי שנהגה השרה גמליאל, למרות האפשרות שהאמת הזו תחזור אליה כבומרנג.
מפגינים החוסים בצל ההמון אינם ששים להסיר את מעטה האנונימיות שלהם בחקירה אפידמיולוגית. אין נתונים על נדבקים בקורונה בהפגנות משום שהמפגינים מדלגים על הפרט הזה בחקירה שלהם – או פשוט משקרים. הדלפת המידע מחקירת גמליאל סודקת את אמון הציבור בחשאיות המידע ומעודדת הסתרת מידע, דיווחי כזב ואפילו הימנעות מבדיקות, כדי שלא להגיע לחקירות האפידמיולוגיות.