כשכלב רוצה לסמן טריטוריה, מה הוא עושה? נצמד לאובייקט מסוים בתחום שעליו הוא רוצה להשתלט, מרים את רגלו ומטיל את מימיו. הרי זו דרכו של הטבע, וכשאנחנו מביטים על זה מהצד, אם הכלב מתוק במיוחד, זה אפילו חינני ומצחיק בעינינו. “יופי, סימנת, זה שלך, בוא נמשיך", אנחנו מושכים אותו עם הרצועה וממשיכים כרגיל בטיולנו. כאילו הכלב, בסך הכל בן שנתיים, לא כבש שטח יקר עכשיו. אבל מה עושה אדם שרוצה לסמן טריטוריה? הו, בזה אני לא צריכה להתעמק ולפרט יותר מדי, הדברים מובנים, כולנו למדנו היסטוריה, ומהדורות החדשות, בפרט בימים אלו, מרצדות בלי הפסקה.

אני זוכרת פעם אחת שבה אני נדרשתי לסמן טריטוריה. לא היה לי קל, אני לא אדם שמורגל במריבות, וכדי לתחום משהו ולהציב עליו שלט עם שמך, אתה חייב להותיר כמה חללים בדרך. זה קרה לא הרבה אחרי שהתחלתי לצאת עם גור, בעלי. מצבנו הכלכלי לא היה מזהיר אז, לו הייתה וספה קטנה שבה היה מתנייד מביתי ביפו לעבודתו אז, בהרצליה, ולי כלל לא היה רישיון וגם לא כסף להוציא אחד כזה. כמה פעמים כשרצה להרכיב אותי על הווספה במקום שניקח מוניות בלי הפסקה, סירבתי.

שקלתי אז המון וידעתי שאין סיכוי שהיא תישא אותי ואת הגבר הנאה שאל מולי. מנעתי מעצמי את המבוכה ההיא שבלטפס על הווספה המקרטעת, לרווח את ירכיי בקושי רב ולחבק את האיש שאיתי. ידעתי שברגע שאשב מאחור, כל הדרך תיראה כאילו הוא מרים גלגל. ויתרתי על התענוג. כשהדברים הפכו להיות רציניים והחלטנו לעבור לגור יחד, ביקשתי מאחת מחברותיי הטובות לעשות לנו ג'סטה ולהסיע אותי ואת הבחור לאחת מחנויות הרהיטים הגדולות. היא, שכבר רצתה להכיר את הבחור שעליו דיברתי יום וליל, האיש המסתורי שלא מדבר הרבה אבל אוהב המון, נעתרה מיד. אני זוכרת את שעת אחרי הצהריים ההיא, שבה צפרה לנו מלמטה, וירדנו.

גור, זכר אלפא באופיו, הובך מזה כל כך, הרי הוא לא מורגל לבקש טובות (עד היום, אגב, לבקש משהו ממישהו נראה בעיניו כמו מעשה נלוז ומוצא אחרון ולא חביב במיוחד). התיישבנו במכוניתה, שנינו מאחור, היא הסתובבה אלינו וחייכה. כמה יפה היא, רזונת, קטנטנה, קומפקטית ותווי פניה מולטים. גור הצניע את מבטו. “סוף־סוף אנחנו מכירים", חייכה אליו, “מרסל חופרת לי עליך בלי הפסקה". כשגור ראה שהיא אינה מאיימת, זקף את מבטו וחייך אליה. “דברים טובים?", שאל.

“נו, תראה איזה חתיך אתה, אפשר שלא?", קרצה לו. באותו הרגע צחקתי, הרי עד שהכרתי את זה שעתיד להיות בעלי, היינו יוצאות אני והיא לכל בר אפשרי בתל אביב. ניצלתי את זה שמכירים את שמי ואת כתיבתי כדי להיכנס למועדונים נחשבים, לשתות עד אור הבוקר בבר "הגאולה" החביב עליי בתל אביב, ולפלרטט עם כל מה שזז ולעתים גם מה שדמם. היא הכירה אותי בתור אחת קלילה כזו, שאוספת לעצמה סיפורים, גברים וחוויות. מכאן שכמה שניסיתי להסביר לה שהפעם אני מרגישה תחושה אחרת, תחושה של קבע, של בית, של מחויבות - לא הצלחתי. היא סירבה להבין והמשיכה להתנהג כאילו אנחנו יושבות על בר וממתינות לשני הקוקטיילים שהזמנו.

כשהגענו לחנות הגדולה, היא לא הצליחה למצוא חניה, הימים היו קצת לפני חג מסוים, והחניון גדוש. דקות ארוכות הסתובבנו בין קומות החניון עד שלבסוף גור דלה בעיניו חניה צרה מאוד, צמודה לעמדת העגלות. “הנה, יש לך פה חניה", אמר לה ויצא מהרכב לשמור אותה. “נראה לך? אני בחיים לא אכנס שם", קראה אליו מהחלון. “אז בואי, תני לי, זה בסדר?", שאל אותה, ואני הבטתי בו כמו אמא גאה בטקס הסיום של בנה בהרווארד. “ברור, רצוי", חייכה אליו ויצאה מהאוטו. הוא נכנס במקומה והיא נשארה בחוץ, תוך רגע החנה את האוטו, היא הביטה בו במבט מוזר כזה. לפניו, לא היינו מורגלות בגברים כאלו, ג'נטלמנים, שלא מדברים על טולסטוי ופואטיקה עד אור הבוקר, אלא מבצעים. משהו העלה בי רעד, חשש מסוים, אבל הנחתי לו מיד. מעולם לא קינאתי לאף אחד, אז דווקא עכשיו? נו באמת, אני למעלה מזה.

לקחנו עגלה ועלינו בדרגנוע אל החנות. היא לבשה חצאית מיני קצרה וגופייה פשוטה, בידה אחזה את צרור המפתחות של הרכב ותיק קטן וכחול. ברגע ההוא קצת רציתי להיות היא, משכתי את חולצתי כלפי מטה כמו מבקשת ממנה להסתיר את כל הלא רצוי וזזתי באי־נוחות. גור חיבק אותי מאחור, הסתובבתי אליו ונישקתי אותו קלות.

מהרגע שנכנסנו אל החנות, היא שכחה שאני נמצאת. אינני יודעת למה, אבל אולי הניחה שהיא ובן זוגה של חברתה עוברים להתגורר יחד. ללא שום פרופורציה הציגה לו וילונות, כיסויים למיטה, כיסאות לשולחן האוכל ואפילו כילה, “תמיד רציתי כילה". והוא, שלא מורגל בדברים כאלה, התעלם רוב הזמן, אחז בידי ורק לפעמים חייך בחוסר נוחות. השיא היה כשהתיישבנו כולנו לאכול במסעדה הגדולה ההיא במתחם, היא אחזה שני בקבוקי קולה בידה ושאלה אותו, במילים האלו (!!!), “מאמי, אתה אוהב קולה, או להביא לך משהו אחר?".

“אני בסדר, אלך להביא לי ולמרסל, תודה", אמר וקם מן השולחן. באותו הרגע חמתי עלתה בי. אני יודעת שמביני הדבר ביניכם, כמו גם הפסיכולוגית שלי, יגידו “זה לא לרמתך, היית צריכה לחייך ולדלג על זה, זה שלה לגמרי". אבל לא הייתי יכולה. אולי זה אופיי הצפון אפריקאי, הורמוני הנשיות שלי, או המיצג האורקולי והמבחיל הזה של חיי הרווקות שלי אל מול חוסר הערכים של הכל מותר. “תגידי, מה הסיפור שלך?", התחלתי לחמם את עצמי. “אמא'לה, איך השגת אותו לפניי?", שאלה אותי. “הוא בטח סקס מטורף, אה?", חיפשה אותו בעיניה. “את דוחה אותי", אמרתי והיא צחקה, עדיין לא מבינה כמה אני רצינית.

גור חזר עם שתי כוסות מיץ תפוזים. “תשתי הכל, את בקושי שותה", ביקש ממני ולרגע התעצבנתי, קיוויתי שלרגע יפסיק להיות מושלם. “הלוואי על כולנו גבר כזה, לחיים", הסתכלה עליו. גור קלט את מבטי. “אני הולך לראות מה יש להם לאכול פה", אמר וידעתי כי השיחה שלי ושלו, מכמה לילות קודם לכן, על זה שהרבה אנשים מרשים לעצמם לדבר אליי איך שמתחשק להם ולבקש ממני טובות כאלו ואחרות בלי לחשוב להחזיר באותו המטבע, נובעת מכך שאני לא מדברת, אני פשוט שותקת ובמקום לכתוב את דעתי, כותבת סיפורים על נשים שכן מביעות את דעתן.
“תתרחקי ממנו", הסתכלתי עליה, וכל השאר היסטוריה. “ההתנהגות שלך דוחה ומביכה". פתאום חיוכה נמחק. “את רצינית עכשיו?", שאלה, “אני חברה שלך, נראה לך שאקח לך אותו?".

“את לא יכולה גם אם תנסי", נעמדתי ולקחתי את כוס המיץ שלי, “תודה על הטרמפ, נחזור במונית".
“באמא שלך?", היא צעקה, אנשים הסתכלו עלינו אבל לא הזיז לי. “אל תתקרבי אליי יותר", אמרתי ולרגע קצת צרם לי, לא נגמלים מאובר־רגשיות מיד. חשבתי אולי לחזור לשבת, להתנצל ולהסביר לה בנימה יפה. “נו, מישהו עושה לך טובה סוף־סוף ואת מרימה את האף?", המשיכה. חזרתי בי מיד, לבי התקשה כלפיה וכלפי שכמותה, אולי לנצח. הסתכלתי בה בבוז והלכתי לבחור משהו לאכול עם גור.

“את רועדת", אמר.
“נחזור במונית, זה בסדר?", שאלתי.
“מה שעושה לך טוב", נשק לראשי וחיבק אותי. מאז לא דיברתי איתה. לפעמים היא מגיבה על כל מיני מאמרים שאני מעלה ברשתות החברתיות, אני לוחצת לה לייק כאומרת “ראיתי את שכתבת", וזהו. היא עדיין מתגוררת בתל אביב, עדיין בין ברים, מסיבות ולילות מזדמנים, ודווקא עכשיו, בימי הסגר והבדידות, אני לא יכולה שלא לחשוב, אם כשכל הברים, המסעדות והמועדונים סגורים, לא מתחשק לה למצוא איזה גבר פשוט, נאמן, איש כפיים, להשיל מעצמה את כל המסיכות הסתמיות ובאהבתה הפשוטה, אם קיימת כזו, לסמן סביבו טריטוריה.
כך או כך, זה לא משנה, כשאני ראיתי בית, שיננתי לעצמי - Vini vidi vici (באתי, ראיתי, ניצחתי), וכל המוסיפה גורעת.