לאחרונה מתנהלים קרבות בין צבא אזרבייג'ן לבין כוחות ארמניים בדלניים בשטח נגורנו־קרבאך השנוי במחלוקת. השטח נמצא אומנם באזרבייג'ן כמובלעת, אך בפועל הוא נשלט ומתקיים באופן עצמאי על ידי בדלנים ארמנים. הקרבות פרצו לאחר ששני הצדדים טענו להפגזות ארטילריות האחת נגד השנייה. אין זו הפעם הראשונה ששתי המדינות נאבקות על שטח זה. לאחר התפרקות ברית המועצות, התרחשה מלחמה בין המדינות מ־1991 עד 1994. מאז השטח נשאר דה פקטו תחת ארמניה. בשנים שלאחר מכן התגלעו קרבות נוספים בין המדינות.
מעבר למאבק על שטח, העימות בין אזרבייג'ן לארמניה הוא בעל ממדים דתיים - זכר לתחילת המאה ה־18. לאורך ההיסטוריה ייצגה ארמניה את הנצרות האורתודוקסית בעוד אזרבייג'ן את האסלאם. באופן טבעי, שתי המעצמות ההיסטוריות, האימפריה הרוסית - שייצגה את הנצרות האורתודוקסית המזרחית - והאימפריה העותמאנית - שייצגה את האסלאם העולמי - נלחמו זו בזו על אזורי ההשפעה האלה והגנו על בעלות בריתן (רוסיה הגנה על ארמניה והעותמאנים על אזרבייג'ן). הממד הדתי מתבטא גם בימים אלה, כאשר נשיא טורקיה, ארדואן, המנסה למתג את מדינתו ואת עמו כמנהיגי העולם המוסלמי, מיהר להצהיר שיסייע לאזרבייג'ן. ואכן, טורקיה כבר שינעה לאזור הקרבות מאות שכירי חרב סורים היישר מזירת הלחימה באידליב שבסוריה, שמטרתם לסייע לכוחות האזרים.
מנגד, רוסיה הסתפקה עד כה בהצהרות דיפלומטיות ניטרליות, אך השנים האחרונות העידו כי היא יודעת לנצל היטב משברים במדינות ברית המועצות לשעבר כדי להעמיק את השפעתה במדינות אלה, למשל ההשתלטות הרוסית על חצי האי קרים ב־2014 והמעורבות הרוסית במלחמת האזרחים באוקראינה. ככל שיימשך העימות הצבאי הישיר בין אזרבייג'ן לארמניה, כך גוברים הסיכויים לעימות בין־מעצמתי.
מבחינת ישראל, העימות בין אזרבייג'ן לארמניה מחייב זהירות דיפלומטית מיטבית, ומדיניות אחראית של הליכה על החבל. משימה זו מורכבת ביותר, וראיה לכך התקבלה כאשר משרד החוץ של ארמניה הודיע לאחרונה על החזרת שגריר ארמניה בישראל (שגרירות ארמניה בישראל נפתחה לפני שבועות בודדים) להתייעצויות, כמחאה על אספקת הנשק הישראלי לאזרבייג'ן. מצד אחד, ישראל וארמניה מקיימות יחסים דיפלומטיים, ולשתי המדינות הזדהות במגוון נושאים, בהם רצח העם הארמני על ידי טורקיה (המוזכר לצד השואה) והעובדה כי שתי המדינות מוקפות במדינות מוסלמיות עוינות. בנוסף, ישראל התקרבה לארמניה בשנים האחרונות על רקע ההידרדרות ביחסים בינה לבין טורקיה, כתוצאה מהמדיניות האנטי־ישראלית של ארדואן. בשנים האחרונות ישראל מתלבטת בסוגיה אם להכיר ברצח העם הארמני בתגובה למדיניות של ארדואן - צעד שלבטח ידרדר עוד יותר את היחסים עם טורקיה.
מצד שני, בין ישראל ואזרבייג'ן מתקיימים יחסים חשובים מבחינת ישראל. לישראל אינטרס ביטחוני לשמור על יחסים עם האזרים, קודם כל בשל היותה של אזרבייג'ן שכנה של איראן - מציאות המחזקת את ההרתעה מול טהרן. שנית, בשל מכירות של אמצעי לחימה מישראל לאזרים; שלישית, אזרבייג'ן מהווה עבור ישראל מקור אנרגיה חשוב, שכן ישראל רוכשת ממנה נפט. המטרה הישראלית צריכה להיות תמרון בין השיקולים המנוגדים וריצוי שני הצדדים. למשל, ישראל יכולה לפעול מאחורי הקלעים מול שתי המדינות ולנסות להגיע להבנות על השהיית אספקת נשק לאזרבייג'ן לתקופת הלחימה. מצב כזה בוודאי יהיה לשביעות רצון הן של ארמניה והן של אזרבייג'ן. טוב תעשה ירושלים אם תשמור על ניטרליות ולא תתפתה להגיב באופן חד־צדדי לאחד הגורמים בעימות הנוכחי.
הכותב הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון