העימות הטלוויזיוני הראשון בין טראמפ לביידן אינו נוסך אמון רב בהמשך מעמדה של אמריקה כמנהיגת העולם, אבל בכל זאת, אחד מהם יהיה נשיא. סיכויי טראמפ פוחתים לפי הסקרים, בייחוד אחרי שהתברר שגם נשיאים אינם יכולים לנצח את הקורונה בהבלי פה. ענייני חוץ וביטחון לא שיחקו תפקיד בולט במערכת הבחירות, וגם לא בעימות, אבל הם משמשים נושא מרכזי בדיונים במכוני המחקר, כלומר, מה צריכה להיות מדיניות החוץ והביטחון של וושינגטון בארבע השנים הבאות, בין שטראמפ ימשיך בכהונתו ובין שביידן יתפוס את מקומו.
באופן כללי, מתחלקות הדעות לשלוש קבוצות: הסבורים שמדיניות הנשיא טראמפ הייתה אסון לארצות הברית ולבעלות בריתה ושיש לחזור לכללים שהיו נהוגים בממשלים הקודמים; אלה שחושבים שיש להמשיך במדיניות של טראמפ שהשיגה את מטרותיה העיקריות, כולל במזרח התיכון, וקבעה קריטריונים חדשים למערכת היחסים של אמריקה עם יריבותיה וידידותיה כאחד; וקבוצה שלישית, קטנה יותר, הגורסת שהמדיניות של אובמה, קלינטון ושני הבושים, גם אם הייתה נכונה לשעתה, איננה תואמת לא את אופיו המשתנה של העולם ולא את האינטרסים החברתיים והאחרים של העם האמריקאי.
חסידי הקבוצה הראשונה, שמייצגים את הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, טוענים שבעבר ארצות הברית כוננה "סדר עולמי חדש", ושמדיניות ההכלה שניהלה מול ברית המועצות תוכל לשרת אותה גם כעת כלפי האיומים מסין, רוסיה ואיראן. הם מדגישים את הכישלון של טראמפ בעניין צפון קוריאה. הם מודים שאמריקה לא תמיד מצאה תשובות הולמות לאתגרים שהעולם המשתנה הציב בפניה, אך סבורים שאפשר לשחזר חלק מהישגי העבר. מבחינת טראמפ, הדבר המדאיג ביותר אצלם הוא הקריאה לחזרה להסכם הגרעין עם איראן.
אוהדי הסדר העולמי החדש הנ"ל חיו בעולם של אשליות, עונים תומכי טראמפ, ודווקא השינויים הנחרצים שזה עשה יבטיחו שהסדר העולמי האמיתי יפעל לטובת האינטרסים והערכים של אמריקה ושל העולם החופשי. הם סבורים שבעלות בריתה המסורתיות של ארצות הברית באירופה ובאסיה ניצלו את רוחב לבם של האמריקאים הן ביחסי המסחר והן במימון הארגונים הבינלאומיים השונים, כולל נאט"ו. ליברליזם בינלאומי, אם היה קיים בעבר, הוא אשליה, והכלל שעל פיו מתנהלות בפועל כל המדינות הוא תחרות מזה ויחסי גומלין מזה.
גם הסברה הנפוצה בעבר שעם התקדמותה הכלכלית תהפוך סין הקומוניסטית לדמוקרטיה הייתה בדותה, ועל אמריקה להתמודד עם כך, הן כלכלית והן כנראה גם צבאית. גם הגלובליזציה הביאה עמה יותר כשלים מהישגים וגרמה נזק לכלכלה ולעובדים האמריקאים. בתחום הביטחון, הישענות היתר של אמריקה על הסכמים בינלאומיים גרמה להיחלשות יחסית בעליונות הצבאית שלה. במדיניות החוץ, אמריקה חייבת לפעול אך ורק על פי האינטרסים שלה. כמובן שחסידי טראמפ ששים לצטט את דברי רוברט גייטס, שר ההגנה הראשון של אובמה, ש"ביידן טעה לגבי כמעט כל נושא מדיני או ביטחוני בארבעת העשורים האחרונים".
נושא הדברים הראשי של הקבוצה השלישית, המזוהה בעיקר עם השמאל במפלגה הדמוקרטית, הוא בן רודס, היועץ לביטחון לאומי לשעבר של הנשיא אובמה. רודס מזהיר פן ביידן ינסה להחזיר את ארצות הברית לתפקידה כמנהיגת העולם על פי הכללים שלפני טראמפ. לדעתו, ממשל ביידן צריך להיבנות על "ההתקוממות העממית המרשימה בעקבות הריגת ג'ורג' פלויד במיניאפוליס", שכן תבוסת טראמפ בבחירות תהיה מקור השראה דמוקרטי לעמים אחרים בעולם.
רודס תוקף את החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן וקורא לחידושו. בנושא המזרח התיכון הוא קורא לביטול היחסים "ההרסניים" עם סעודיה והאמירויות, וטוען שביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני "יש להכתיב לצדדים את הפתרון". הגישה הזאת איננה מייצגת את הרוב במפלגה הדמוקרטית, וביידן הצהיר ש"הוא המפלגה הדמוקרטית", אך מחנה השמאל פועל להרחיק ממוקדי ההשפעה את עוזריו של ביידן שנחשבים בעיניהם "ימניים" מדי.
ייתכן שכל הניתוחים הנ"ל יתבדו, ושטראמפ, גם אם יפסיד, בכל זאת "ינצח", כפי שנכתב במאמר ב"פוריין אפיירס" האמריקאי: "מי שסבור שאחרי שטראמפ יפנה את החדר הסגלגל ארצות הברית תחזור ותיטול על עצמה את מנהיגות העולם הליברלי - טועה; דווקא גישתו העסקית של 'תן וקח' של טראמפ תואמת את המסורת האמריקאית. בארצות הברית רווחת היום אווירה לאומנית, ובתקופה הנראית לעין היא שתקבע. המדיניות של טראמפ לא הייתה בבחינת חריג, אלא מגמה שטבועה בתרבות האמריקאית".
הציפיות מבחינת ישראל מחייבות מאמר נפרד, אך נסתפק ונאמר שטראמפ הוא ידיד מוכח, ושביידן, אף שגם הוא נחשב בצדק לידיד, עלול לכרוך את יחסו בהתניות שלא תמיד יהיו נוחות לישראל.