האמת? כל הכבוד למירי רגב. היא קיבלה השבוע בדיוק את מה שרצתה. התגוללה בצעקות עילגות על אייל ברקוביץ' והפכה לדבר הוויראלי ביותר ברשת. המזדעזעים שיתפו, האוהדים גם שיתפו, וזה הביא אותה היישר לעומק הפריים־טיים: ראיון נוסף בחדשות 12. מה רע? הרי כל מה שהיא רצתה זה להשיג למסרים שלה כמה שיותר חשיפה.

היופי בשונאי התקשורת שמכנים אותה "אויבת העם" הוא היחסים הסימביוטיים שיש להם איתה. הם מגנים, מקללים, מוקיעים, קוראים להחרים, אבל בסוף שאיפתם היא להגיע לבמות הפריים־טיים הנוצצות שלה. הם יודעים שרק שם אפשר לקבל לגיטימציה ותהילה. 

הבעיה היא שהתקשורת הממוסדת לגמרי מספקת להם את הסחורה. היא לוקחת חלק במשחק גם אם נדמה לה שהיא בסך הכל מסקרת וממלאת את תפקידה. התקשורת מנוצלת וגם מנצלת: בידה האחת מוקיעה, ובידה השנייה מקדמת כדרך חיים את הוולגריות, השקרים והתעמולה. עבור טיפוסים כמו רגב, הסאבטקסט הוא שמשתלם לצעוק כמו בשוק. פעם זו הייתה התנהגות שהדירה אותך מבמות מכובדות, היום זו התנהגות שמהווה אליהן את כרטיס הכניסה. 

מירי רגב מתעמתת עם ברקוביץ' (צילום: צילום מסך קשת 12)

בתוך קקופוניית הצעקות הבהמיות, שהרי עליהן בנויה כל התוכנית של אופירה וברקו, רגב הצליחה להשחיל שלל מסרים. הכפישה את המפגינים נגד נתניהו המושלם, ליטפה את החרדים, טענה שיש בישראל מיליון וחצי ליכודניקים, ושברקו העליב אותם כדי שיהיה את מי לשנוא. הפרס היה עוד ראיון. זאת השיטה, ככה היא עובדת. כדי שהיא תפסיק לעבוד, מישהו צריך לנהוג אחרת. עצוב, אבל התקשורת אכן אשמה, רק לא בשטויות שמטיחים בה השכם והערב, אלא בכך שהיא מאפשרת למשחק המלוכלך הזה להימשך ללא הפרעה.

היכולת ליצור הבדל בין עיתונות רצינית לפייק, בין מומחים לשרלטנים, ובין טיעונים אינטליגנטיים לסיפורי בדים, נמצאת בידי התקשורת הממוסדת. כל עוד העיתונאים הרציניים מסכימים לחיות בכיף באותו הבית עם שלל צעקנים בהמיים תמורת חופן נקודות רייטינג, שלא יתפלאו שכך אנו נראים. אם הם באמת רוצים שינוי, הם צריכים להתאגד משמאל ומימין ולהגיד בקול בוטח - אנחנו מוכנים לשדר רק בערוצים מתורבתים ומקצועיים, שלא מאפשרים במה לכל חרטטן עצבני בשם "השוויון", וגם לא למחוללי הפייק ניוז בשם "הפלורליזם".

מירי רגב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
מירי רגב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כרגע, אין לצעקנים ולשקרנים סיבה להפסיק. להפך - אם יפסיקו, הם לא יוזמנו לתוכניות הנצפות, לכאורה כדי "לעמת אותם עם העובדות". זה תירוץ נחמד, רק שעימות עם העובדות לא באמת מתרחש. מה שמתרחש הוא שהשקרים מתעצמים, הוולגריות נטמעת בציבור, והאמת מתגמדת.

הפוליטיקאים לא נותנים דוגמה אישית, מפירים את הכללים של עצמם ומביישים את המונח "נבחר ציבור". אבל גם כלי התקשורת הממוסדים איבדו את הדרך. ממש כמו הפוליטיקאים, גם הם התמכרו לספינים, להעלבות ולתעמולה הבלתי פוסקת. 

הפוליטיקה הקטנה מדווחת ללא הרף במהדורות, בהודעות פוש, בצ׳אטים ולעוקבים בטוויטר, וכלי התקשורת הממוסדים נותנים לה במה עצומה על חשבון נושאים מהותיים, שליד הצעקות הופכים ל"משעממים". הם שכחו שגם להם יש אחריות רבה על חינוך העם, ופשוט מתעלמים מכך שיש להם יכולת לשנות את הכללים.

התקשורת הממוסדת יכולה להחליט מהם חוקי ההתנהלות על הבמה שלה. מי שרוצה טינופים - שילך לטוויטר. מי שרוצה לשקר - לא יחזור לעוד ראיון. פשוט ככה.בשולי האירועים כדאי לראות לאן נדדה תשומת הלב הציבורית: מירי רגב כיכבה השבוע, אבל ראשי המפלגות החרדיות נעלמו ולא מתראיינים כבר תקופה. הייתכן שזה בגלל שהם לא שולטים בציבור שלהם, ושאין להם תשובה לשאלה מדוע התופעות במגזר שעליו הם אחראים מונעות מישראל לצאת ממצב של משק סגור בגלל תחלואה?