העימות בין מירי רגב לאייל ברקוביץ' לא היה מפתיע. אחרי שאמרה "בולשיט" לאומנים כשהייתה שרת התרבות, אחרי שניבלה את הפה כלפי מי שהיה מפקדה ומינה אותה לדוברת צה"ל - הרמטכ"ל דן חלוץ - אחרי אין ספור עימותים שהצטיינו בגסות רוח ובתוקפנות חסרת מעצורים - ברור ששרת התחבורה לא הגיעה לאולפן של אופירה אסייג וברקו כדי להיות נחמדה, הוגנת או כדי להציג עמדה עניינית ונקודת מבט שונה מזו של המראיינים. רגב, כמו בנימין נתניהו, כמו מיקי זוהר, כמו אמיר אוחנה, כמו יתר חברי הכנופיה - באה להעליב, לפגוע ואם צריך גם לאיים. זה מה שהיא עשתה.
ברקו אמר בהזדמנויות שונות כי שאיפת חייו היא להתמנות למאמן נבחרת ישראל בכדורגל. הוא הצהיר כי יוותר על הקריירה התקשורתית שלו עבור התפקיד, ואפשר להבין אותו. הוא היה אחד השחקנים המוכשרים ביותר שאי־פעם צמחו בספורט הישראלי. לדבריו, אמא שלו חשבה שהיה הכי טוב אי־פעם. אולי. להשוואות האלה אני לא אקלע. אף פעם לא הייתי אוהד של הקבוצות שברקוביץ' שיחק בהן, לא בארץ ולא באנגליה. כמעט כל חיי אני מוכר כאוהד, תומך ומלווה של בית"ר ירושלים. הקבוצה שאני אוהד לא פחות מחוץ לישראל היא מנצ'סטר יונייטד. ברקוביץ' לא שיחק בשתיהן. ובכל זאת, לא היה משחק שלו שהחמצתי, אם הנסיבות אפשרו לי לצפות בו. גם בהיותי ראש ממשלה הייתי צופה בהערצה בביצועיו. מי יכול לשכוח את השער שהבקיע נגד מנצ'סטר יונייטד בניצחון המדהים של הקבוצה המאוד בינונית שבה שיחק, סאות'המפטון.
ברקוביץ' היה שחקן ברמה עולמית. האם הוא צריך להיות מאמן הנבחרת? אינני יודע. נשאיר זאת למומחים שעוסקים בכך. מחוץ למגרש, ולפעמים גם במשחק עצמו, הוא היה לעתים פרא אדם, חצוף, אגרסיבי ובלתי נעים. סלחנו לו, כי הוא סיפק לנו רגעים קסומים של יכולת נפלאה, אינטליגנציית משחק נדירה, ויכולת לראות את מה שצפוי להתרחש על הדשא כמה שניות לפני מרבית השחקנים האחרים.
בדרך הוא עשה הרבה שטויות שהפכו אותו לנושא לוויכוחים, עימותים ויריבויות עם שחקנים, מאמנים, מנהלים ובעלי קבוצות. אך לכל אורך הדרך בלטה אצלו תכונה אחת: הוא תמיד אמר מה שהוא חושב ואף פעם לא היסס להיות ישיר, אמיתי בדרכו, גם כשהיה לא נעים.
מאז שהפך, לצדה של אופירה, לכוכב טלוויזיה, ברקו צבר לא מעט נקודות זכות. אני זוכר כיצד דיבר על ראש הממשלה נתניהו בהערצה, אך כשביבי נחשף במלוא קלונו - הוא לא הפך לביביסט. חישובים של תועלת, רצון להיות עם החלק הימני של הציבור הישראלי, להתחכך בשרים ובבעלי השררה לא משכו אותו. אני זוכר את הראיון שלו עם בני גנץ ערב אחת ממערכות מהבחירות (קשה כבר לזכור איזו), שבסיומו לחץ את ידו והתחייב להצביע עבורו. אך כאשר גנץ אכזב אותו, הוא נתן לכך ביטוי חד, תקיף ונטול כל היסוסים.
מה שהופך את התוכנית של אופירה וברקו לתופעה חריגה בשיח הציבורי שלנו הוא הישירות, החד־משמעיות, ובעיקר היכולת של שניהם לומר את שעל לבם. זה גם בדיוק ההבדל בינם לבין כנופיית נתניהו. כשאנשי הכנופיה, שראשי התיבות שלה הם שלוש הכ"פים, כפי שניסח זאת מיקי זוהר - כבוד, כוח וכסף - מדברים, אתה יודע שזה לא מה שהם באמת חושבים. מישהו מכתיב להם באמצעות דף מסרים, ציוצים שיוצאים מבלפור, פוסטים בפייסבוק ונאומים תיאטרליים של ראש הכנופיה.
מאות אלפי הצופים שקשובים לאופירה וברקו לא באמת באים לשמוע את הקללות של רגב. נכון, גם אופירה וגם ברקו פיתחו סגנון תוקפני, לפעמים אפילו מעליב ומרגיז, אך מה לעשות שזה נשמע אמין ומשקף תחושה שרבים מאוד במדינה שותפים לה.
ובכל זאת, ההשתוללות של רגב ביום שישי שעבר שברה שיאים. הפעם זו לא הייתה רק התוקפנות האלימה, אלא גם ניסיון סחיטה באיומים תוך שימוש בכוח המשרה והתפקיד. זו עבירה פלילית, וזה לא ייפסק אם זה לא יושתק.
זה חורג הרבה מעבר לכדורגל ולאימון הנבחרת. על הפרק עומדים עכשיו שורה של מינויים חיוניים שקשורים למוסדות החשובים והרגישים ביותר במדינה: מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה, שופטים בבתי משפט מחוזיים ובבית המשפט העליון, מנכ"לים, ראשי אגפים חשובים במשרדי הממשלה, במיוחד במשרד האוצר, אך לא רק בו.
כל מי שרואה עצמו מועמד לאחד התפקידים הפרושים על המפה הציבורית היום חייב להבין מהי הדרישה הבסיסית ביותר שצריכה להנחות אותו: להחניף, לציית, לקבל את התכתיב של הכנופיה. אנחנו מתחילים לראות כיצד המסר הזה מתחיל לחלחל אל ממלאי תפקידים בכירים המשרתים במערכת הממשלתית. כבר ראינו שהפרקליטות (גילוי נאות - יש לי לא מעט טענות אל חלק מבכיריה, בעיקר אלה שהיו בעבר מראשיה. מעולם לא הסתרתי את הטענות שלי ולא טשטשתי את הביקורת הקשה, לדעתי המוצדקת, שהם היו ראויים לה) מתחילה לגלות סוג של חולשה ורתיעה מהצורך הבלתי נמנע בעימות שראש הממשלה כופה עליה.
המשטרה, שרוב אנשיה הם אנשים נורמטיביים, מתחילה לגלות סימנים של רפיון. המסר שיוצא מבלפור - שהמפגינים הם "סמולנים", אנרכיסטים הרוצים בחורבן המדינה, גורם יותר מדי פעמים לשוטרים לגלות אלימות מיותרת. התמונה של השוטר האוזק את הנערה שסירבה להזדהות בחוף הים בתל אביב מטרידה ביותר. ייתכן שהיה מקום לקנוס אותה, לבקש לעכבה לחקירה. לאזוק אותה? מה קרה? מה היא - רוצחת אלימה?
זו כמובן לא התמונה היחידה. ראינו לא מעטות כמוה בשבועות האחרונים, וטרם הגענו לשיא ההפגנות שעדיין לפנינו. במקום אלפים יהיו עשרות אלפים ואולי מאות אלפים. ודאי יהיו ביניהם גם כאלו שיפרו הנחיות. ההפגנות אינן איום על הדמוקרטיה. הן הדמוקרטיה במיטבה. זה כוחה של מדינה שיש בה זכות ביטוי חופשי, חופש תנועה, שוויון מלא וזכות למחות, להתנגד לשלטון.
הנשיא האמריקאי לשעבר רונלד רייגן נהג להתבדח על ההבדלים בין המשטר בארה"ב לעומת זה שבברה"מ. הוא ציטט אמריקאי שאמר שבארצו כל אזרח יכול לבוא לבית הלבן ולמחות נגד הנשיא. השיב לו הרוסי, בבדיחתו של רייגן, כי גם במוסקבה יכול כל רוסי להיכנס לקרמלין ולמתוח ביקורת על הנשיא האמריקאי. נתניהו והכנופיה שלו רוצים לכונן בישראל משטר פוליטי כמו זה שהיה נהוג בברה"מ. מי שימחה נגד המשפחה הקיסרית לא יקבל מינוי, ובמידת הצורך יפוטר ויסולק.
אני מאמין שהקול הצלול - גם אם לעתים הצעקני של אופירה וברקו - יכתיב את כיוון הוויכוח הציבורי המתנהל בארץ בימים אלה. את הפיתויים, את האיומים ואת ניסיונות הסחיטה נגד ממלאי תפקידים תחקור המשטרה, אם רק המפכ"ל החדש, שיתמנה בקרוב, יקיים את חובתו כמי שמופקד על שמירת החוק.