התבטאות תמימה של ראש הממשלה בנימין נתניהו חוללה עניין במצרים. לא היה נוצר צורך להתעכב עליה, אלמלא העירה כמה שדים בקהיר וחשפה צדדים ביחסים בין שתי המדינות, שאותם מתאמצת ישראל להסתיר. זה היה נאום קצר ומוקלט לרגל טקס הזיכרון ה־47 לחללי מלחמת יום הכיפורים. כמתבקש, הוא שיבח את גבורת הלוחמים בקרב. "החיילים והמפקדים המופלאים שלנו גילו אומץ לב כביר. תחילה הם בלמו את התוקפים, ואז הם עברו להבקעה, עד שהושג הניצחון. תוך שלושה שבועות אחרי התקפת פתע הלוחמים שלנו עמדו בשערי קהיר ודמשק".

המילים הגיעו למצרים וחוללו פליאה. ניצחון? סליחה? למלחמה הזו יש מנצח אחד, טוענים שם, וזה אנחנו. שבועיים עסקה התקשורת המצרית בהתבטאות נתניהו. בשיאה, ביום שני השבוע, החליטה קהיר כי הנושא ראוי אף לטיפול רשמי. שר ההסברה נשלח לעיתונאים ובפיו תוכחה לירושלים.

"זו הכחשה ברורה של אמת חותכת", אמר השר אוסאמה הייכל, והאשים כי דברי נתניהו סותרים את ההיגיון. "מצרים ניצחה. היא מוטטה את תפיסת הביטחון הישראלית והביסה את הצבא שעד אז נטען כי הוא אינו מובס". השר המצרי הוסיף כי המבחן הוא בתוצאה, ובמבחן הזה מצרים עמדה ביעדיה. "הודות ליכולותיהם של הכוחות הלוחמים, ישבה ישראל לשיחות איתנו, אף שלפני כן היא סירבה לכל מגע. מצרים השיגה במאה אחוזים את מטרותיה והשיבה את האדמה הכבושה".

מלחמת יום הכיפורים בצבע

דברי נתניהו שקוממו את המצרים לא עמדו לבדם. שלושה ימים לפני כן התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבתו של רונן ברגמן על הסוכן המצרי "גוליית". פרשת ריגול מרתקת על קצין מצמרת הצבא המצרי, שגויס בידי צה"ל והתריע על מתקפת הפתע חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה. עבור הצמרת המצרית היה זה פרסום פוגעני הנוגע בליבת קיומם. נסו להיכנס לנעליהם. לחשוב כי אחד משלנו חצה את הקווים, ובעיתוי הרגיש ביותר, מאחורי גבנו, שימש סוס טרויאני בשירות האויב. ואז בא נאום ראש הממשלה עם הניצחון והעמידה בשערי קהיר.  

ישראלים רבים תמהים לעתים מדוע מכנה מצרים את המלחמה ההיא "ניצחון". הרי הם איבדו פי שלושה וארבעה חיילים יותר מצה"ל, ובסיום המערכה נותרה סיני בידי ישראל. התשובה ניתנה לעיל בדברי השר הייכל. ישראלים שופטים את שאלת ההפסד או הניצחון במניין האבדות ובתמונת המצב הצבאית בסיום המערכה. התפיסה הזו רואה בלחימה את הסיפור כולו, ומה שמעבר לו, פרק אחר. עבור המצרים, הלחימה הייתה אמצעי. שלב ראשון בדרך להשבת האדמות. המטרה הושגה במו"מ שאחרי המלחמה. לכן מכונה בפיהם המהלך כולו "ניצחון".

הוויכוח עקר. שני הצדדים מדברים בערוצים שונים ואף לאוזניים שונות. אין להם רצון להתנצח בכלל, שהרי הם פונים לציבור פנימה. כל אחד לצרכיו. ואם קרה ודיברו זה אל זה, גם זה לצורכי פנים.

ב־6 באוקטובר, שבוע ימים אחרי נאום נתניהו, נשא גם הנשיא עבד אל־פתח א־סיסי את הנאום השנתי לרגל אותה מלחמה. גם הוא שיבח את תפקוד הכוחות. בפתח דבריו אמר: "הניצחון הגדול של אוקטובר לימד אותנו כי האומה המצרית יכולה תמיד להתקומם למען זכויותיה ולכפות את כבודה על האחרים".

כבוד, זכויות, ניצחון. אלה הערכים שמעצבים את תדמית הצבא המצרי בעיני פרנסיו. איזהו כבוד הוא זה, אם צה"ל עמד ב־73' בשערי קהיר. אפשר להבין את מקורות התפיסה. מדינת ענק המטולטלת תמידית במאבקים פנימיים, זקוקה לעמוד יצוק אחד לפחות שיבטיח את שרידותה. הצבא המצרי איננו רק מיתוס. הוא מגן המשטר, שומר היציבות, והוא צבא העם. כשצריך, יהיה גם מעל לחוק.

הרחק מהכותרות אף יודעים כולם כי הצבא הוא גם תאגיד עסקי. מומחי כלכלה אומרים כי שליש מהמשק המצרי נשלט בידי חברות בבעלות המערכת הביטחונית או פורשיה. מעבר רפיח, למשל, מצדו המצרי הוא ביצת זהב. הוא מנוהל בידי אחד ממנגנוני המודיעין, ואליו זורמות ההכנסות הרבות ממנו. לצבא ולפורשיו יש חברות נדל"ן, מרכולים והשקעות בכל מגזר מניב. פגיעה בלגיטימציה של הצבא, או בסמליו, עלולה להחליש את כל זה. ומשום כך, מי שיטען כי הצבא נוצח במלחמת 73', ייראה ככופר בקדושה.

מותו של מתנגד משטר

בתחילת השבוע הלך לעולמו באלכסנדריה הסופר והפובליציסט אמין אל-מהדי. אל-מהדי היה מתנגד משטר, משונאיו הקולניים של א־סיסי. חבריו טוענים כי שילם על כך בחייו. לפני כחודש וחצי הוא נעצר בעקבות פוסטים שפרסם בגנות נשיא מצרים. בתום שלושה שבועות שוחרר. מצבו הידרדר, ובתוך עשרה ימים נפח את נשמתו בבית החולים. הוא היה בן 76.

אל-מהדי הרבה להטיף לשלום וראה בו אינטרס לאומי מצרי. הידוק היחסים, סבר, טוב לקידום הערכים הליברליים, ובכוחו לחזק אצל בני עמו את הצורך בחירויות. הכרתי אותו בסוף שנות ה־90 בקהיר, ואני יכול להעיד כי מצרים הייתה חשובה לו מאוד. הוא היה פטריוט ואהב את המולדת לא פחות מכפי שאוהבים אותה קובעי הטון. אבל דרכו להביע אהבה הייתה שונה מזו שלהם. הוא האשימם בפאשיזם, קילל וניאץ אותם ללא הרף. כמה ימים לפני מעצרו כינה את א־סיסי שופך דם, בוגד, נבל וגנב, וכתב כי הוא ביצע פשעי רצח עם, חיסל והעלים מתנגדים והטיל משטר על האוויר שנושמים האזרחים. הרשת מלאה זה שנים במאמרים ברוח זו פרי עטו.

אף ששימש פרקליט נאמן ליחסים עמה, ירושלים התעלמה ממותו. היו ימים שבהם התגאה משרד החוץ ביחסיו עמו ואף הסתייע בהם כדי להראות כי יש במצרים זרם פרו־ישראלי אותנטי. ב־1999, לאחר שיצא לאור במצרים "משבר הדמוקרטיה והשלום", ספרו על ישראל והסכסוך הערבי־ישראלי, מיהרו גורמים ישראליים לקדם את תרגומו והוצאתו לאור בעברית. ואכן, הספר נדפס בישראל (עם עובד, 2001) תחת השם האפולוגטי "הדעה האחרת". המזרחן שמעון שמיר, לשעבר שגריר ישראל בקהיר, הילל את הכותב. "הספר מבטא חשיבה עצמאית וקריאת תיגר נוקבת על מיטב המסורת של אינטלקטואלים כמבקרי החברה", כתב בהקדמה.

חיבורו עשוי אוסף תובנות מרתק על אופי המשטרים הערביים וכיצד משרת אותם הסכסוך עם ישראל, וניחן בגישה רעננה ובאומץ. לא עוד ראיית ישראל באופן חד־ממדי, אלא בחינה של מוקדי הכוח בתוכה, אילוציה ונקודות החוזק שלה. הוא היה הראשון מבין הכותבים הערבים, כבר אז, שהצביע על המתח בין אשכנזים למזרחיים ועל מקומם המשפיע של החרדים בפוליטיקה הישראלית.

כמה תומכי שלום מצרים, שביטאו קולם בעקביות, ידעה ישראל לאורך 40 שנות שלום עם קהיר? מבין 100 מיליון מצרים, ספק אם יימצאו עשרה, ואמין אל-מהדי ביניהם. אף שסבל שנים רבות רדיפה ודלות, לא יכלה ישראל לסייע לו, וגם לא אבתה. מתקפותיו על המשטר הקצינו, ולשון האימה שנקט הרחיקה אותו מהכלל. ולמרות זאת, השבוע נקרתה בפני ירושלים הזדמנות פעוטה להכיר לו תודה על השנים ההן. אך גם במותו, היא הפנתה אליו את גבה.

ההתעלמות איננה מקרית ואינה תוצאת שכחה. אל-מהדי היה בו בזמן גם מתנגד משטר, וישראל - החוששת כל כך מה יגידו עליה במצרים - חרדה שמא יתפרש הדבר כתמיכה בפעילותו. אבל השפה הדיפלומטית יודעת היטב לתמרן את המילים לצרכיה. אם בירושלים נמצאים המומחים שיודעים לצייץ בחשבונות הטוויטר הרשמיים כל התבטאות של שר או ראש ממשלה, חזקה עליהם שיידעו לספוד לידיד השלום, מבלי שייראה הדבר כהתערבות בענייני אחרים. אבל מאישיות כמותו כבר מזמן אין להפיק תועלת, אז מדוע להשחית מילים לזכרו. אמין עשה את שלו, אל-מהדי יכול ללכת.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]