רמבו, חבר כאח לי, ציין ביום שני 60 שנה להיווסדו. טלפנתי אליו כדי לקלל אותו, כרגיל, ולאחל לו בריאות טובה, רק בריאות. הסתלבטנו על המצב, ופתאום הוא נזכר שבמועד הזה אני מציין ניקיון משטויות. "כמה שנים כבר, קוף?", הוא שאל. "שמונה שנים, רמבו, רק להיום", עניתי, ומיד שטף אותי הזיכרון. אז, במוצאי שבת ההיא, רמבו, מריומה ודאפ אשפזו אותי כדי להתחיל תהליך של חיים נקיים.

"וואו, יש לי צמרמורת, בנאדם", הוא אמר לי. "תראה מה עברת מאז, בנית חיים, מי היה מאמין, אתה באמת גיבור". נפנפתי אותו במהירות האור. "עזוב אותך משטויות, אין פה שום גבורה, לא הייתה לי ברירה, זה היה המצב אז, וזה המצב היום. עדיין אין לי דרך אחרת".

שיניתי נושא ועברנו לדבר על הילדים. הבן של רמבו יסיים השנה לימודי רפואה. הוא עילוי, לא בטוח שיישאר בארץ, יש לו אזרחות אירופית. גם ליולי, הבת שלי, יש אזרחות אמריקאית, וגם לאחותה שנולדה באמריקע. היא בלימודי תואר שני במינהל עסקים. איני בטוח שהיא תישאר בארץ. בניגוד לאביה היא ילדה מאוד חכמה, עם משנה סדורה מה היא רוצה מחייה.

סיפרתי לרמבו שהפסקתי לדבר איתה ציונות - אם היא רוצה לחיות בחו"ל, אני אחיה עם זה. מאז שסיימו את התיכון, בנותיי עושות הכל כדי לרצות אותי. ירדן, הבכורה, סיימה השנה תואר ראשון בקרימינולוגיה, לפני זה היא למדה דוברות ויח"צ. היא תישאר פה כרגע, אבל הדגש הוא על כרגע. מה שקורה פה מסביב לא מוסיף לה אושר.

"זה מה שיש, קוף", סיכם רמבו. "אנחנו כבר רואים את הסוף. זו ארץ אחרת, לא אותה ארץ שאנחנו חיינו בה בגיל של הילדים שלנו. בזמננו לרדת מהארץ הייתה בושה, היום זו האפשרות המועדפת. כל אב ואם חייבים לדאוג שלילדים תהיה אזרחות נוספת. הביביזם הוא תחילתו של פאשיזם. לפני 30 ו־40 שנה לא חשבנו בכלל שזה יכול לקרות אצלנו, אבל זו עובדה וזה קורה".

נפרדנו טלפונית וסיכמנו שאחרי הסגר נציין את יום הולדתו. "עוד כמה שבועות, בנאדם", התחייבתי. "אוי קוף, כל חייך אתה תהיה ילד. אף פעם לא תתבגר, איזה כמה שבועות? עד שלא ניפטר ממנו זה לא יקרה. זה חודשים, אולי אפילו שנים, אבל רק שנהיה בריאים".

טלפנתי לכיפוש וביקשתי ממנה שתכין לי מרק. "מה קרה, מאמי", היא נבהלה, "אתה מרגיש לא טוב? אנחנו עוד בקיץ, מה קורה איתך?".
הרגעתי אותה שהכל בסדר, רק שההאזנה לחדשות ברדיו גורמת לי לחוש כבוי וחולני, אז אני מתארגן בהתאם ומקדים תרופה למכה. "עוד פעם חדשות", היא הגיבה, "שים דיסק, תקשיב למוזיקה, בשביל מה חדשות? מה אתה חושב שאתה מפסיד בדיוק?".

לך תסביר לה עוד פעם שזה סוג של התמכרות, לדעת מה קורה, לדעת מה ביבי מתכנן לנו הפעם. לשאול את עצמך כעבד של בית המבוכה בבלפור מתי הוא יתחיל לדאוג לנו במקום להתרכז בעצמו עם החזרי המס, הרכב של הגברת והמטוס המלכותי. הא, כמעט שכחתי, המשפט. כן, המשפט שלו, שמטמטם כאן ציבור שלם.


בשבוע שעבר ניצלתי בנס. הייתי בישיבת עבודה אצל חברים בחצר ביתם. הסטתי את הכיסא לאחור, ועפתי מהדק בסלטה מושלמת כולל צוקהארה, רק שהנחיתה הייתה אסון. התרסקתי על המדרגות וכמעט שברתי את המפרקת. היו הרבה פגיעות יבשות, שני קרעים קטנים בשריר השכם, שט"ד פנימי, אבל חוץ מזה הכל בסדר. התאוששתי די מהר, כמובן שהקאתי להם בחצר, ואמרתי לעצמי שלעולם לא אבוא לכאן יותר, רק מהבושות שאני עושה.

חששתי מזעזוע מוח, אז טלפנתי לחבר שעובד באסותא. "איך זה קרה לך, דביל?", שאל ד"ר בנטל. "למה אתה לא נזהר? תגיע הנה, נראה מה קורה איתך. אני מכין את הציוד, אל תאכל כלום, אתה מבין אותי? אני מחכה לך". מרוב בהלה כמובן שהקאתי שוב ומיהרתי להימלט משם, על אף שהם ניסו לשכנע אותי להזמין אמבולנס. הגעתי אליו, ואחרי אולטרה־סאונד התברר שאני עדיין שלם, על אף הכאבים, שבגלל עוצמתם לא הרגשתי אפילו את הזריקות עם החומרים המאלחשים שהוא הזריק לי.

"אתה צריך פיזיותרפיה, קוף, אל תזניח את זה", סיכם הדוקטור את האירוע. עשיתי תנועה של "כן" עם הראש וברחתי משם. התחלתי לנהל את האירוע. טלפנתי ליוסי, ל־ד' המדקרת וליואב מהקרח ב"טיים פריז". הסברתי להם את הטראומה, וכולם פינו לי את הבוקר שלמחרת. יוס הוא גאון במים, אפילו ד"ר בנטל אמר את זה. איך שהוא ראה אותי נכנס בזהירות לבריכה, הוא נגע באצבעו בדיוק במרכז הכאב. "שתישרף הלוואי", צרחתי עליו. אבל במים הוא מלך.

"שששש, שתוק כבר. אף מילה. בוא, אני אקשור אותך בלולאות של החבלים, ואני אמתח אותך, ואחרי זה קצת מניפולציות, ויירד לך הסטרס של הכאב. מעכשיו שעה, אתה לא מדבר מילה. הבנת אותי?".

יש לי ברירה? אני סומך עליו, שאלוהים רק יעזור לי. באמצע הטיפול הגיע הרב. שלוש שנים, פעמיים בשבוע, יוס מתקן אותו. הוא גם לימד אותו לשחות שלושה סגנונות. הרב הוא אדם מיוחד. נעים הליכות, שופע ידע, לעולם אינו מרים את קולו, וכשהוא מדבר, כולם מקשיבים. הוא לא שופט אף אחד, הוא רק חי את חייו ומתמקד בסיוע לזולת - שלא על מנת לקבל שכר חס וחלילה.

החיבור בינו ובין יוס מדהים. הרב לעולם אינו גוער בו. אבל מכיוון שיוס הכאיב לי הייתי חייב להלבין את פניו. "רבנו, נו, איך יוס מתקדם בלימוד תורה? הוא כבר יודע את סדר הבריאה אחרי השמיים והארץ?". הרב חייך בנועם והסביר: "יוסף יש בו מן הצדיקות. ייעודו בעולם הזה להציל נפשות מכאב".

אבל שימעל'ה "הגמד" ואני לא הרפינו. "ובכל זאת, כבוד הרב, איך הוא מתקדם?". אז הרב פתח את הפסוק והגיע ל"רוח" ויוסי המשיך "רוח סערה". אני, שהייתי במים, שתיתי חצי בריכה מהצחוק. שימעל'ה נמלט החוצה, כי חשש שיקיא מהצחוק. הרב חייך ואמר: "יוסף מתקדם. בפעם הקודמת שניסינו, הוא אמר רוח דרומית....", ושוב התמוטטתי מהצחוק.

שימעל'ה חזר אחרי שנרגע וסיפר לרב על הבר מצווה של בנו. "רבנו, לפני שש שנים הוא הוזמן לעלות לתורה בבית הכנסת. הרב שם שואל אותו: 'יוסי בן...' והוא ענה לו 'בן 55...'. הקהל נחנק מצחוק, אבל המשכנו. 'מתנדב ב...' ויוסי ענה: 'במד"א, במשמר האזרחי'... תקשיב, רבנו, זה אחד הקטעים המצחיקים בהיסטוריה, אני נשבע לך".

הרב חייך, והמשיך לתמוך בצדיקות של יוסף. מההידרו־תרפיסט שבאמת תיקן אותי, המשכתי במהירות ל־ד'. היא כבר ביררה עם החברה המשותפת את כל פרטי האירוע. מה לא הלך שם, מנורה לחימום האזור, כוסות רוח, מחטים על חצי גוף ועיסוי של הצוואר, הכתף והשכמות. מהכאבים גנחתי כמו יולדת, אבל לא הפרעתי לה, רק מהפיחדון. היא עזרה לי מאוד, וקבעה איתי למחרת להמשך טיפול בדיוק כמו יוס.

הלאה, דהרתי לקרח אצל יואב ב"טיים פריז" ברמת החייל. הכרנו לפני שלושה חודשים, כשהוא טלפן אליי והמליץ לי לנסות כאשר התמודדתי עם הכתף הסוררת. זה לא תענוג גדול להיות עירום בתוך מכל, בטמפרטורה של מינוס 170 מעלות, למשך שלוש דקות. עצמות השוק כואבות, כך גם אמות הידיים, אבל מהפחד איני מתלונן.

"נו, מה קורה איתך? אתה נראה לי שמח מדי", הוא אמר כשחייכתי חיוך מטומטם. "אתה מרגיש את הקור, או שאני נותן לך עוד שפריץ של חנקן נוזלי? לי אין בעיה, בוא נראה אותך במינוס 200 מעלות". נורא נבהלתי, כי הוא כבר ניגש למחשב. "לא, לא, יואב, מספיק לי מינוס 150, אני נשבע לך, אני כבר מרגיש טוב. כ־ו־ל־י בתחושה של החלמה מפעפעת".

אבל הוא כבר לחץ. "תעשה תנועות בפנים, תסתובב חצי סיבוב כל פעם, שלא יהיו לך כוויות קור. תעשה מה שאני אומר לך, עכשיו". אז עשיתי מה שהוא אמר, יש לי ברירה? הוא מבין בזה ואני לא. יצאתי ממנו עם חיוך, והחמאתי לעצמי בראש על התושייה שהפגנתי בניהול אירוע הפציעה. למחרת שוב אצל שלושתם, הזכרתי לעצמי בראש, גם אם יחול שיפור בכאב. חשוב להתמיד, כי אתה נרקב, בנאדם, אתה לא אריה כמו פעם.

בית חולים אסותא (צילום: אסף קליגר)
בית חולים אסותא (צילום: אסף קליגר)

רוברט חזר מאמריקע אחרי חודש של עבודה בדטרויט. מיד הוא אשפז את עצמו בבידוד, כי הוא שומר חוק. הוא לא גילה גמליאל שלא מפסיקה לשקר, גם לא כמו הכיפעל'ך בעונת החתונות. "נו מה קורה, טינף", ניסיתי להצהיל אותו. "אתה נהנה לשמור על החוק? אתה עדיין מחכה שביבי יפטר את גילה?".

הוא צחק בטלפון, ושאל "קוף, מה יהיה בסוף?". אז עניתי לו את התשובה של אבא של פולו, סבא צ'לו. "מי ששואל מה יהיה בסוף, לא ידע מה היה בהתחלה. ומי שלא ידע מה היה בהתחלה, איך יידע מה יהיה בסוף?". שנינו צחקנו. קשקשנו על פרשת הצוללות. רוברט הוא עורך דין, תואר שני במשפטים, היה מועמד לשפיטה לפני שמאס במערכת כולה ופנה לעסקי נדל"ן בחו"ל. הוא אחד מהאנשים הישרים שאני מכיר, ואני מכיר כמה. לפעמים היושר שלו דוחה אותי, ואני מקלל אותו במשך שעות.

"קוף, אם חוקרים, באמת חוקרים, אז צריך לסגור את המדינה. רק מהתצהירים שפורסמו, אני נבהל מהקטע הביטחוני, עזוב את הגניבות שהיו בדרך. ביטחון הרי זה מיתוס אצלנו. אבל לא יהיה כלום, כי יש יותר מדי מעורבים. אם הכל יהיה בחוץ, יהיה כאן מרד, לא ההפגנות המעוצבות שלך עם מיצגים ומוזיקה. אני מתכוון למרד, מהפכה עם דם. אז לא יהיה כלום, אל תחלום על זה אפילו".

כרגיל, תמיד הוא מחסל לי את התקווה לשינוי. הגעתי לקפה, הודעתי לרוברט שהוא נמאס עליי, שוב, ונכנסתי. הג'מעה באותו מצב. שלומי עוד מעט ייסע למחסנים שלו באשדוד. הוא לא מפסיק לקבל סחורה של רהיטים מחו"ל, רק אינו יכול להפיץ אותה בגלל הסגר. "תבין, קוף, גם אחסון עולה כסף, זה לא מהבאב־אללה. כל מטר רבוע בתוך התחשיב. החנויות סגורות, אבל אני שומר על שלווה, לא רוצה שייסתם לי עורק. אני מתחיל להרגיש שביבי רוצה לחסל אותי כלכלית, אבל אני לא נותן להרגשה להשפיע עליי, בינתיים".

ניסים, הזמיר הטורקי, כבר לא מחייך. הפסיקו לו את עבודות הבנייה, מדובר במיליוני שקלים בחודש. "נו ניסים, מה קורה? ממשיכים להצביע ביבי?", שאלתי. בלי חיוך, ובאמת בשקט, הוא ענה: "גמרנו להצביע בכלל, קוף. לא האמנתי שאגיע למצב כזה. לא האמנתי שאני, ניסים בכר, בן 60, שתמיד מתפרנס בכבוד גדול, ומפרנס עשרות בעלי מקצוע, אגיע למצב כזה. למצב שבו אני מתקשר לרואה חשבון שלי ואומר לו: 'הלו, לך תבדוק מה מגיע לי מהמדינה'.

אני משלם מיליונים כמס כבר עשרות שנים, בחיי לא ביקשתי שום עזרה מהרשויות. בסגר הראשון לא קיבלתי שקל, כי לא ביקשתי. אבל די, לא יכול יותר לשתוק. נגמרה הציונות, נגמר לי לממן רכב משוריין לאשתו, לפנק את הילדים שלו, נגמר לי. נגמר לי לראות את כל העבדים שלו מתנהגים איך שבא להם בראש. עכשיו מה שמעניין זה רק ניסים והמשפחה של ניסים, שיהיו בריאים". לא הגבתי, זה לא היה זמן להתחכם עם איזו בדיחה, הזמיר הטורקי הפסיק לשיר ולעשות שמייח.

קורונה - תל אביב בימי הסגר (צילום: אבשלום ששוני)
קורונה - תל אביב בימי הסגר (צילום: אבשלום ששוני)

קטורזה הגיע. כבר חודש שהוא לא מופיע. גם לפני כן הוא הופיע בפני קהל של 50 איש. עכשיו הוא מתעסק רק בבישול. מכין ארוחות צהריים לילדים, ומחכה לשעות שבהן הם לומדים בזום. הוא מקפיד שיהיה להם נוח כאשר הם מנמנמים מול מסך המחשב. "שלא יקבלו מכה חס וחלילה, שלא ייפלו. אתם מבינים איזו אחריות זו להורים? אני מותש מזה".

הוא כבר לא מפגין, כבר לא הקול של האומנים. הרפש שספג על הקמפיין הפרסומי האחרון שלו מצד הביביסטים כיבה אותו, אז הוא מחכה כמו כולם לימים טובים יותר. ורק אריק ואשתו, מיקי מלכת הילדים, ממשיכים בשגרת החלוקה של המוצרים שלה. כל מערך העובדים של "משגב־עורי הפקות" הפך למרכז לוגיסטי. מקבלים הזמנות, מחלקים את הארץ לאזורים, ופושטים על אזורים שונים, בכל יום אזור אחר. הם התמקצעו בתחום. בהתחלה היו רק 30־25 תחנות ביום בכל אזור, עכשיו 60־55 תחנות, בשאיפה להגיע ל־100. בכל חודש נוסעים 5,000 ק"מ, ומבסוטים אש.

אריק בנה שיטה עם תזמונים מדויקים, של שתי דקות וחצי לכל עצירה, לכל היותר. מאחור נוסעת המשאית, וכך 13־12 שעות ביום. הוא לא נותן למיקי לשתות קפה ולעשן סיגריה בדרך, כי זה פוגע לה בזמנים. הם לא עוצרים גם לאכול, רק ירקות חתוכים, וכריכים שדני מכין להם בכל בוקר.
מיקי שידרה מצוקה בקבוצת הוואטסאפ. "קוף, דבר עם הבולגרי הזה. מה ביקשתי? קפה כל כמה שעות בתחנת דלק? לאכול צהריים כמו שצריך? דבר איתו".

גייסתי את כל הג'מעה להקליט לו סרטון. "מה יהיה איתך, נבלה? למה אתה מתעלל באישה? למה להיות גרמני? עוד פעם חזרת להיות קצין חינוך פרוסי? תעזוב אותה. מיקי, ברמזור הקרוב, צאי מהרכב ותברחי. זה סוחר עבדים הבעל שלך".

היא צילמה את עצמה צוחקת, ואפילו אריק צחק תוך כדי נהיגה. "בואי נראה להם איך זה עובד, הם יבינו אותי", הוא אמר. אז ראינו. הוא עוצר את האאודי, לא יורד מהאוטו. הצוות המקדים כבר הוריד את ההורים עם הילדים הנרגשים שממתינים לראות את הכוכבת. "יאללה, מיקי", הוא אומר לה, "בבגאז', את לוקחת את 18 א' ואת 18 ב', תוודאי שאת לא טועה, את שומעת אותי? אני מפעיל סטופר, 1.50 דקות את כאן בחזרה. מ־ע־כ־ש־י־ו צאי".

והיא יוצאת כולה חיוכים ומהנישמיקי וכל ההצגה. מחבקת את הילדים, פותחת להם את ההזמנה. אריק מקפיד מרחוק, ומודיע למלווה שלה באחד משלושת הטלפונים בחמ"ל על גלגלים "הלו, שהאבא והאמא לא יתקרבו אליה, לא לגעת בסחורה, תקפיד שהיא עם שתי מסיכות על הפרצוף, הבנת?".

היא קצת התמהמהה, אבל יש נוהל. המשאית שלו מאחור, מתחילה לצפצף בקול, וזה האות שלה להתרומם מהחיבוק עם הילדים ולנופף לשלום. היא חזרה לאוטו והוא אמר לה: "למה את לא מקשיבה לי? לקח לך 3.10 דקות. את חייבת לעמוד בזמנים". היא פנתה למצלמה ושאלה: "אתם רואים מה אני עוברת כאן?", והפריחה לנו נשיקה. אריק חייך וקאט מצלמה. היא בטח פתחה עליו על 200 קמ"ש, הוא עבדאי רק לידינו בקפה. כשהם לבד, הוא הולך זקוף מתחת לשולחן.

נ.ב.
השבוע כעסה עליי סיו"ר אגם הדרעק, קרן ברק, משום שאני קורא לסיעה שלה ארגון פשע. אנחנו מכירים המון שנים. התווכחתי איתה, היא נפגעה וצייצה לי: "תודה על הפרגון, קוף". למחרת מיקי "העבד" זוהר איים על כל מה שזז ונושם בשטח, וקרא לפיטורי היועמ"ש וסגירת התיקים של ביבי.

בצהריים קרן ברק קראה לחמצן הקולני אוסנת מארק "בלונדינית מפגרת", ולעוד מחוננת ברשימה, מאי גולן, היא הסבירה: "על אחת כמוך אני דורכת. את לא שווה את העקבים שלי". בגדול היא אמרה אמת, את כל האמת ורק אמת, לדעתי. חבל שהיא לא הסכימה איתי יום לפני, כל ההתפוצצות שלה אולי הייתה נמנעת.