סוף קיץ 1996 גרתי בבלארוס כמעט חודשיים. זו הייתה שנת מפנה בהיסטוריה הבלארוסית. חמש שנים קודם לכן, המדינה הזאת הכריזה עצמאות, והקו המקורי שלה היה לאומני, מנותק מרוסיה ומשפתה. ב־1994 נבחר אלכסנדר לוקשנקו לנשיאות והפך את המגמה – החזיר את הרוסית והסמלים הסובייטיים. שנתיים בשלטון הספיקו לו כדי להגדיל את סמכויותיו, לקדם את הקמת המפלגה הקומוניסטית, למנות יו"ר מטעמו לוועדת הבחירות (שמכהנת בתפקיד עד היום) וליצור את הישות הכלכלית המשותפת ששמה "האיחוד של רוסיה ובלארוס", לקראת איחוד אפשרי ביניהן, שטרם קרה. כל זה הספיק כדי שהעולם יגיע למסקנה שהבחירות ומשאלי העם של בלארוס תחת המשטר הנוכחי אינם מופת לטוהר והגינות. מאז המשקיפים הבינלאומיים אינם מאמינים שהבחירות הנערכות הן אכן חופשיות ושהתוצאות משקפות את הצבעת העם.

הייתי שם כסטודנט צעיר, אחד מכמה שליחי "נתיב" - לשכת הקשר של משרד החוץ, בחסות השגרירות במינסק. הסתובבנו במדינה, פגשנו קבוצות יהודים, בחלקם לפני עלייה לארץ, וחיזקנו את הידע שלהם על ישראל. בשלב כלשהו הזהירו אותנו שיש הפגנות ברחובות וש"אסור לצאת החוצה" בגללן. בזהירות רבה, כמובן שכן יצאתי החוצה, וראיתי. גל מסיבי של מחאות ברחובות, שדוכאו באופן נוקשה על ידי הרשויות. משיחות עם המקומיים גיליתי עד כמה המהלכים של הנשיא עוררו תסיסה בציבור, מתח מפני העתיד והמצב הכלכלי.

בבלארוס מודל 1996 היו מבנים סובייטיים ישנים, אוטובוסים חשמליים עתיקים ודחוסים, וקשישים עניים שנאלצים למכור סיגריות ותפוחי אדמה ברחובות בימים קפואים. לצד זה, הייתי עד להתקדמות, כמו הכספומט הראשון בבלארוס שנחנך בזמן שהותי ועסקים שהתחילו להיפתח. האנשים שפגשתי שם זכורים לי לטובה. אבל עם, שכמעט כל ההיסטוריה שלו היה נתון לשלטונות זרים, כנראה לא היה מסוגל למחות לאורך זמן, אפילו כשהריח סכנה.

בניסיונו של "הדיקטטור האחרון של אירופה" להיבחר בפעם השישית, משהו השתנה; הפגנות סוערות מאי פעם עקב ריבוי העדויות על זיוף התוצאות, הימלטות של מנהיגות אופוזיציה מחשש לחייהן, אלימות שלטונית, חטיפות ומעצרים של אלפים, בכירי משטר שעוברים לתמוך באופוזיציה, התפטרות ומעצר של אנשי תקשורת, התעוררות בינלאומית ושורה של סנקציות. לפני כמה שבועות התרגשתי לראות הפגנה מול שגרירות בלארוס בתל אביב. אבל עד כמה שהייתי רוצה בהצלחתם של הבלארוסים לזכות בחופש שהם מבקשים, לא מן הנמנע שהשיקולים של מוסקבה הם שיכריעו איך האירוע הזה יסתיים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אלה ימים סוערים גם בישראל. אין כלל דמיון בין המשטרים או המנהיגים, אך הצורך האנושי להפגין נגד עוולות הוא אוניברסלי. אזרחי ישראל שואלים את עצמם מדוע נלקחה מהם חירותם לנוע בחופשיות על ידי מנהיגות שלא מסוגלת לציית להוראות של עצמה; על בסיס אילו שיקולים מקצועיים נגזר על מיליונים לא לעבוד או ללמוד; מדוע נראה שדווקא מפגינים באוויר הפתוח, עם מסיכות על הפנים, סובלים מנחת זרועה של המשטרה ומקנסות, ולא חלקים סרבנים מתוך מגזר אחר מוכה תחלואה. האם הפוליטיקה גברה על השוויון בפני החוק? עלינו לעמוד נחושים ולדרוש מנבחרינו לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, כדי שהיא תמשיך לשמור על כולנו.

הכותב הוא חבר מועצת עיריית תל אביב