לרגע אחד הכל נראה לי רגיל. שישי בשעות הצהריים המוקדמות, ערימה של עיתונים וכוס קפה חד־פעמית על ספסל בשכונה. 20 דקות בתוך כתבה אסקפיסטית ללא אזכורים אקטואליים, טלפון על מצב טיסה, והנפש שלי הצליחה לאתחל מחדש, לפחות עד שהגעתי לעמודים האחוריים של אחד המוספים, שבימים כתיקונם מפרט את רשימת הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע.
ואז זה הכה בי. כבר שבעה חודשים אין קולנוע. אין ריח של פופקורן, אין כיסאות נוחים, אין משקפי תלת־ממד, אין פרומואים ארוכים לפני תחילת הסרט, אין אנחת ייאוש ותסכול כשמעבירים את כרטיס האשראי לקניית בקבוק מים במחיר מופקע, ואין ההנאה הבלתי ניתנת לשחזור בשום מערכת קולנוע ביתית, משוכללת ככל שתהיה, לקסם שקורה כשהסדרן סוגר את הדלת ומכבה את האורות. נו, לפחות עד שאחרוני המאחרים מפסיקים להזיז בכל רגע את הווילון.
בזמן הסגרים לא יצא לי לראות ולו סרט אחד באורך מלא. צפיתי בעיקר בסדרות. אני לא יודעת אם זה קשור לרמת הקשב הקצרה שיש לי בבית, או לרמת אי־השקט שהתקופה מביאה איתה, או לעובדה שיש משהו מנחם בסדרה מתמשכת, שהופכת עם הזמן לסוג של מפגש בלתי תלוי עם חברים. אתה לא צריך להתאמץ להגיב, בזמן שהם שם מדברים ומשעשעים אותך.
אני לא יודעת אם הצלחתם להפנים את המשפט שלא האמנתי שאי־פעם אכתוב: כבר שבעה חודשים שאין קולנוע. קולנוע לא יותר חשוב מתיאטרון ומוזיקה ומוזיאונים, הוא לא יותר חשוב מתיירות ומסעדות. אבל בניגוד לשאר, קולנוע תמיד היה הבילוי שמתאפשר לכולם, שלא צריך להיות עשיר או מבוגר כדי לצעוד לתוכו לבד.
קולנוע הוא המקום שאפשר היה לברוח אליו ליומית במקום ללכת לבית ספר, ללכת שוב ושוב לאותו הסרט בלי לתת דין וחשבון לאיש. הוא המקום שבו אפשר היה לשבת לבד בחושך בלי שזה ייראה מוזר. היה אפשר לישון בו, לנתק את מתג המחשבות כשהאורות כבים, לברוח מהחיים עצמם לעולם של פנטזיה או סתם לשבת במקום שבו אף אחד לא ימצא אותך. לפחות לשעתיים.
בשנים האחרונות הקולנוע איבד מקסמו. לא רק בגלל איכות הסרטים שהתדרדרה, גם הלוקיישנים הפכו בעייתיים. כשהייתי ילדה, היו ארבעה בתי קולנוע קטנים במרחק הליכה מהבית שלי. אל כולם יכולתי ללכת לבד וברגל. בהמשך בתי הקולנוע בפינות הרחוב עברו לקניונים, עדיין במרחק סביר מהבית אך עם לוגיסטיקה תפעולית קצת שונה: אולמות יותר קטנים שקשה להיבלע בתוכם, במיוחד אם אתם לא לבד, ומסכים קטנים יותר, שהפכו את חוויית הצפייה בסרט ליותר ביתית מאשר גדולה מהחיים.
האסון הגדול מכולם קרה כשכל בתי הקולנוע העצמאיים נסגרו והפכו להיות מרכזי צפייה ענקיים. פילים לבנים של מציאות מדומה, חסרת ייחוד וכריזמה. נגישות מורמת מעם שמיועדת רק למי שיש לו רכב פרטי או שיכול להשקיע כסף במונית. החוויה הקולנועית הפכה מבריחה ספונטנית באמצע היום לחוויה מסורבלת, יקרה וארוכה. הקסם פג, כמעט.
לפני כמה שבועות, בדרך חזרה מביקור אצל ההורים בחולון, עברתי עם המונית ליד מה שהיה פעם אחד הבתים השניים שלי: קולנוע "ארמון". לכל בית קולנוע בשכונה היה אופי משלו, צבע מיוחד לכיסאות ותפריט שונה בקיוסק. סרט בקולנוע "רינה" היה שונה לגמרי מסרט בקולנוע "ארמון". וב"ארמון" היו בעיקר סרטים של גדולים וכיסאות מעץ שהיה נהוג להדביק על גב המשענות שלהם מסטיקים.
במשך שנים עמד הבניין המיתולוגי של קולנוע "ארמון" נטוש ועל סף התמוטטות, כששלט הכניסה מאובק ותלוי על חצי מסמר. בשנה שעברה, אחרי בירוקרטיה ארוכה, הרסו את אחד המבנים שהיוו חלק מילדותם של רבים מתושבי העיר, וכיום עומד במקומו בניין דירות חדש ומבריק, עם מרפסות חומות שבהן משחקים ילדים שסביר שחלקם לא יידעו לעולם על איזו גבעת קסם הם גרים. הנהג שראה שאני מביטה בהשתאות על הבניין, שאל בעצב אם אני בכלל יכולה להאמין מה היה פה קודם, ותהה איך כבר כמעט לא נשאר זכר לאותה חוויית ילדותנו.
אף על פי שבשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי צופה בסרטים בתדירות נמוכה יחסית מאשר בעבר, אני עדיין מקפידה לעבור בכל יום שישי על רשימת הסרטים בכל בתי הקולנוע באזור ובודקת את מועדי ההקרנות היומיות. ככה סתם, שאדע שאם אי־פעם אצטרך לברוח לשעתיים ובלית ברירה להניח את הטלפון בצד ולדמיין שאני בפריז או בניו יורק, שתהיה לי אלטרנטיבה מוכנה. רק לאן לעזאזל אפשר לברוח עכשיו?