יש נושא אחד בלבד שכולם יכולים להסכים עליו. לפי כל סקר שמתפרסם בתקופה האחרונה, העם אומנם מפוצל ומשוסע, אבל בעניין הזה יש קונצנזוס: ארבעת האפסים.

הפגנה מול ביתה של אורלי לוי אבקסיס (ללא קרדיט)

בכל ערב שבו מתפרסם בטלוויזיה סקר מנדטים עדכני, מתרחש פלא מדהים, נס גלוי, שמסב הנאה גמורה. מתברר שהאושר מצוי דווקא אחרי הסוף. כידוע, בכל סקר, העמודות הראשונות צומחות ועולות, מעלה מעלה. בנימין נתניהו והליכוד נעים סביב ה־20 מנדטים, בואכה 30. נפתלי בנט זינק וכבר הספיק להתייצב סביב ה־20. הרשימה המשותפת עם 15 המנדטים השגרתיים, אחר כך יאיר לפיד ובוגי יעלון, ואז בני גנץ וכחול לבן, ואחרונים אביגדור ליברמן ומרצ.

עד כאן אין חדש. המספרים מעט משתנים, אך המגמה ברורה. אין הפתעות וגם אין חדשות, כביכול. אבל יש גם משהו מאוד יפה ואולי גם משמח בסיומו של כל סקר, דווקא. כמו לגלות אחרי סרט קולנוע עוד קטע קטן, כמעין הדרן. כמו האורז השרוף בתחתית הסיר או הת'כנה שמסתתרת בסוף הטבית העיראקי, שטעמה טעם גן עדן. אי־שם, בסוף הסקר, מסתתר משהו פלאי. סיבה מעולה לחגיגה. אם היינו בזמנים אחרים, היינו נוטלים זרנוקי קונפטי ויוצאים למועדון הקרוב לביתנו, לשמוח ולצהול.

בתחתית הרשימות ולאחר כל הפרשנויות, המגמות והממשלות החלופיות, מופיעה טבלה ובה ארבע עמודות המסרבות להתרומם. הן אינן עולות כבר כמה חודשים. לא יודע אם מישהו שכח לטפח, לגדל, להשקות ולדשן אותן. בכל מקרה, הן נשארות עזובות ומוזנחות. ימי הקיץ עם השמש הקופחת היו אמורים להפיץ על העמודות אור וחום, ואולי להצמיחן במעט. הממטרים הראשונים של החורף היו צריכים לפחות להרוות את צימאונן, להפיח בהן רוח חיים ולהראות ניצנים ירוקים של פריחה, אבל גורנישט מיט גורנישט. ארבע העמודות נותרות קמלות ונבולות. ארבעה אפסים שגם אם תכפיל אותם בכל מספר, עדיין יישארו במלוא אפסיותם. מרוב צער ורחמים, איש אינו מתייחס אליהם עוד, לוקחים אותם כאפסים המובנים מאליהם. וחבל שכך, משום שהם מאוד משמעותיים. הם השיעור הכי פואטי של הריאל פוליטיק.

עמיר פרץ, איציק שמולי (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
עמיר פרץ, איציק שמולי (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

בואו ניתן להם את הכבוד הראוי: עמיר פרץ ואיציק שמולי (מפלגת העבודה), אורלי לוי־אבקסיס (גשר), רפי פרץ (הבית היהודי), יועז הנדל וצבי האוזר (דרך ארץ). הם שותפים לקואליציה אך אינם מייצגים אף אדם. מאחוריהם אפס מוחלט של תומכים. חלקם שרים, אחרים נושאי משרות. ארבע סיעות. ארבע עמודות. ומאחורי כל עמודה, הס פן תעיר, יושב לו פוליטיקאי, פוליטיקאי זעיר. הראשונים סידרו לעצמם ג'וב על חשבון המצביעים. השנייה משתינה מכל מקפצה. השלישי קולו הולך ונעלם. ושניים נוספים, הנזל וגרטל, שמשון ויובב, טווידלדי וטווידלדם, מלאי חשיבות עצמית, מגיעים לאולפנים ונשאלים כל העת למי הם מצטרפים.

אין משמח יותר מלראות את דיוקנה של השרה לקידום הקהילה מסתכלת ישירות קדימה, כאילו גאה באפס המנדטים שצברה מאחוריה. האישה שאינה מפסיקה לצייץ על חוסר פועלה המרשים, מתפארת באפס מעשה ובבזבוז כספי ציבור. מכלה את ימיה הריקים מתוכן, ומשתמשת בפעלים הכי פסיביים בשפה העברית כדי לספר לעם מה היא עושה: נפגשתי, עודדתי, הצעתי, העליתי, אמרתי, הורדתי, חשבתי, לא היססתי. לאחרונה התקשטה בפועל חדש, בטקס למורשת רבין - "לא הגעתי".

אפרופו יצחק רבין ז"ל, שבימים אלה מציינים 25 שנים להירצחו, הדמויות מעוררות ההשראה ממפלגתו (ז"ל), עמיר פרץ ואיציק שמולי, אוחזים בידם את התואר המכובד: האנשים שריסקו בצורה הכי יסודית את המפלגה הכי גדולה בתולדות המדינה. תמונת עמיר פרץ, עם או בלי שפם, סמוכה לצילומו של איציק שמולי עם ארשת פנים כמעט צ'רצ'יליאנית, כשלהזכירכם, מדובר רק באיציק שמולי.

ואחרון, השר לענייני ירושלים ומורשת, רפי פרץ, שכוחו במורשתו: הצטרף לימין הלאומי, עזב את הבית היהודי, התאחד עם ימינה, צירף את עוצמה, התפצל, התלכד, עזב, נכנס, הציע טיפולי המרה, נטש ואז מונה לשר מטעם עצמו עם מפלגה שאינה קיימת - וכל זה בפחות משנתיים שהוא בפוליטיקה!

יש כביכול פער אידיאולוגי גדול ביניהם, חלקם בימין, אחרים בשמאל, אלה דתיים וההם חילונים - אך הם יותר דומים מאשר שונים. אופורטוניסטים, גונבי קולות, רודפי שררה כל אחד לפי דרכו ולפי טעמו. ציניים ללא תומכים, מחזיקים בתיקים שוליים או מומצאים. בסוף כל סקר דמויותיהם מתנוססות על עמודות גליליות, וכל גליל מסמל אפס מנדטים. כלום ושום דבר. ריקנות מוחלטת. ארבעת האפסים האלה הם אחד הסימבולים היפים והמוצדקים בני זמננו.