בתי בת ה־5 מתקשה להתמודד עם החזרה לגן לאחר הסגר. היא מייבבת בבכי בכל פעם שהיא נכנסת לגן, אומרת לי שיש “מלך קורונה” רשע ושהיא מפחדת ממנו מאוד, כי הוא פוגע בכל האנשים. ברגע שאנחנו מגיעים לגן היא בורחת פיזית אם אני לא תופסת אותה. יש בגן צוות גננות מדהים, ואני יודעת שהיא נרגעת אחרי שאני הולכת, אבל אני מאוד רוצה לעזור לה להוריד את מפלס החרדה מהנגיף. בכל פעם שהיא עושה אפצ’י היא אומרת שיש לה קורונה. כיצד לדעתך אוכל להרגיע אותה?
“אנחנו לא תמיד יכולים לראות את זה באופן מובהק, אבל ילדים עוברים תקופה מאוד קשה בגלל הקורונה. אנחנו חווים הרבה רגרסיות בקרב ילדים, בעיקר בגלל שאין להם יכולת חשיבה מופשטת, אין להם מספיק ניסיון חיים, וזו תקופה נורא מפחידה. אני יודעת שלא כולם יסכימו איתי, אבל לדעתי הדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא לשקר. תגידי לה ‘את לא תאמיני, אבל מלך הקורונה נחלש, הטיפש הזה, ותדעי לך שכבר אין לו כאלה כוחות’. היכנסי איתה לעולם שלה, לא לעולם שמבוסס על היגיון, אלא לעולם שמבוסס על דמיון. מעבר לזה, כל עוד אפשר ובטוח ללכת לגן - תמשיכי לקחת אותה בכל בוקר. אל תוותרי לה על השגרה, היא זקוקה לה. להשאיר אותה בבית זה אומר לא לתת לה להתמודד עם קשיים, וזה ילך ויתפתח כמו כדור שלג נוראי. חשוב מאוד שתפעילי כאן יצירתיות, תציעי לה לצייר את המלך, תסבירי לה שאנשים עוטים מסיכות על הפנים בשביל להילחם במלך הקורונה, ותגידי לה שאתן יכולות לצייר על מסיכה יחדיו בשביל להבהיל אותו. אפילו תספרי לה שמדענים עובדים על תרופה שמנצחת את הקורונה, ותציעי לה שתמציאו תרופה משלכן. למשל, אם היא עושה אפצ’י, היא תוכל לקבל חיבוק שינצח את המלך, או ספריי מיוחד שברגע שתפזרו אותו - תגנו על כל בני הבית. הרעיון הוא למצוא כל דבר שינסוך בה ביטחון. בשביל להצליח להרגיע אותה את חייבת למצוא פתרון שיעזור לה לדחוק את הפחד הצדה ולגלות את החוזקות שבה”.

מאז שהחלה תקופת הקורונה אני מרגישה שהמתבגרים שלי איבדו כל שליטה ורסן בנוגע לאוכל. בכל פעם שבאים חברים הם פותחים חטיפים, אבל לא מסיימים אותם, אוכלים מעדנים, אבל לא גומרים אותם. ההתנהגות הזו מתפרשת אצלי כמו זלזול בכסף שלנו. לאחרונה בתי בת ה־13 אירחה בבית שתי חברות, הן הכינו ארוחה גדולה, ויותר מחצי מהאוכל נזרק לפח. מהי לדעתך התגובה הטובה ביותר למצב הזה?
“מעירים גם לאנשים זרים כשהדבר נוגע בנו במקום ערכי מאוד וחשוב. בפעם הבאה שהחברים מגיעים, תפני אליהם בטון נעים, מלא כבוד והערכה, ותסבירי להם שהחוקים של הבית שלך אחרים. לכן אם הם פתחו חטיף או מעדן ולא סיימו אותו, הם ייקחו אותו הביתה. תסבירי להם שהאוכל שלכם נקנה במיטב כספכם, ושאתם לא מוכנים לזרוק לפח אוכל בשום מצב. אם את מרגישה לא נעים להעיר, דעי לך שהתוצאה של זה היא שתצטרכי לזרוק אוכל. תמיד ההחלטה שלנו היא מה אנחנו בוחרים לעשות, וכשאני בחרתי לעשות משהו, אני לא יכולה להתלונן על התוצאה של זה”.

אני אב לילדה בת 8 ומשתדל לבנות לה סדר יום קבוע. לתפיסתי, זו שיטת החינוך הטובה ביותר, אבל בשבועות האחרונים אני מרגיש שאיבדתי שליטה. לדוגמה, היינו באיזה אירוע והילדה הלכה לישון מאוחר, היה לה קשה להתעורר בבוקר, וזה השפיע עליה גם יומיים אחר כך, כשהיא לא רצתה לישון בזמן שביקשנו ממנה. מה דעתך?
“אם כל יום אתה שולח את הילדה לישון בשעה 20:30, ופעם בכמה זמן יש אירוע כזה או אחר, זה נהדר. בדיוק בשביל זה הומצאה ‘גמישות’. כלומר, אם יש דברים קבועים שעובדים לי טוב, אני לא חוששת לצאת מהשגרה ולמחרת לשוב לשגרה כרגיל. אם הילד רואה שיצאנו מהשגרה ומתחיל לנצל את זה, אני ישר אקרא אותו לסדר ואגיד לו: ‘מה שהיה אתמול היה אתמול’. זה כמו שאני נגד לקנות לילדים כל הזמן מתנות, אבל פעם בכמה זמן, אם אראה משהו שימצא חן בעיניהם ואקנה להם, אז זה ממש בסדר. אני באופן אישי לא חוששת משוברי שגרה למיניהם, בתנאי שאני יודעת שאין לי שום בעיה להחזיר את השגרה לקדמותה”.