לא משנה מי יבחר לנשיאות - אמריקה תישאר מפולגת

דווקא היום מתאים להיזכר ביום שבו דונלד טראמפ הודיע על כניסתו לחיים הפוליטיים, על החלטתו לנסות להיות נשיא ארצות הברית. מתאים להיזכר בנאום שלו מאז, אם אפשר לקרוא לזה נאום. טראמפ לא היה בדיוק קוהרנטי. כזה הוא, וכך קהלו אוהב אותו. כזה הוא, ובזה היה עיקר יתרונו. הנה, כך אמר: “אני צופה בנאומים של האנשים האלה” – בכוונו לפוליטיקאים, “הם אומרים ‘השמש תזרח’, ‘הירח ישקע’, כל מיני דברים נפלאים יקרו, ואנשים אומרים: ‘מה הולך כאן? אני רק רוצה עבודה. רק תמצא לי עבודה. אני לא צריך את הרטוריקה. אני רוצה עבודה’”.
אתמול עמד הנשיא בתור ללשכת העבודה. חיכה וחיכה, ואיתו חיכינו גם אנחנו. חיכה וחיכה, וימשיך כנראה לחכות, נכון לכתיבת שורות אלה. האם יש לו עבודה? הבוחרים בהאריסבורג, בירת פנסילבניה, עוד לא השמיעו את קולם. ובעצם, השמיעו, אבל בת הקול עוד עושה את דרכה אלינו. מסתבר שבעולם שבו הכל יחסי, גם מהירות הקול יחסית. יש מהירות הקול של רעמים, ויש מהירות הקול של בוחרים. במקרה הראשון – מהיר למדי. קצת אחרי הברק בא הרעם. במקרה השני – תלוי בנסיבות. יום, יומיים, שבוע. כמה שייקח.

מי יהיה הנשיא הבא של אמריקה? בשעת הכתיבה אין לדעת. וכל מה שנכתוב כאן צריך להיות זהיר, מדוד. ובכל זאת למדנו משהו בליל הבחירות. למדנו שאמריקה עודה מפולגת. למדנו את מה שלפעמים יש נטייה לשכוח: גם לנשיא שנוי במחלוקת יש לא מעט תומכים. למדנו, שוב, שהכרעה נקבעת בבחירות, לא בסקרים. גם אם טראמפ יפסיד, בסופו של דבר, הוא הרוויח עוד יום־יומיים של תקווה. והרוויח ביושר גם את המוניטין שלו כאיש קמפיין משכמו ומעלה. מופיע היטב, מתקשר עם קהלו, יודע לנגן על המיתרים הנכונים. בפלורידה יש קובנים. הם זוכרים את מולדתם. טראמפ הזכיר להם, חזור והזכר, שליד ביידן יש ברני סנדרס, ועוד ערימה של דמוקרטים שלא מתביישים לדבר על סוציאליזם. כשהקובנים שומעים סוציאליזם, הם נכנסים למקלט. או רצים לקלפי כדי לוודא שזה לא יקרה.

מה עוד למדנו? שצריך סבלנות, בוודאי כאשר שיטת הבחירות מסובכת, ועליה נוספת קומה נוספת של סרבול בדמות הצבעות בדואר. אפשר לתת לטראמפ קרדיט לפחות על הישג אחד: עם כל הדיבורים על ניסיונותיו למנוע מבוחרים להצביע, עם טענות נגדו שמטרתו היא להרחיק בוחרים מהקלפיות – דווקא המרוץ שהוא מככב בו הביא את שיעור הבוחרים לשיא של הרבה עשורים. אבל לשיא יש מחיר. קל להצביע, קשה לספור ולסכם. ויש לשיא גם סיבה: יותר בוחרים באו – לפי סקרי היציאה כ־13% מהבוחרים הצביעו בפעם הראשונה, אבל לא בטוח שהסקרים תופסים את מלוא התמונה - כי יותר בוחרים הרגישו שדחוף לבוא. והם הרגישו שדחוף לא מסיבה טובה. הם הרגישו שדחוף כי האפשרות שהמועמד שהם מתנגדים לו יהיה נשיא ארצות הברית נראתה להם מזעזעת.

קשה לגשר

זאת המשמעות של קיטוב, ואמריקה של היום היא חברה מקוטבת. אפשר לראות את זה בסדרי העדיפויות שמציינים הבוחרים כעיקריים. בוחרי ביידן חושבים שמה שחשוב זה שוויון בין גזעים והמאבק בקורונה. בוחרי טראמפ חושבים שמה שחשוב זה כלכלה וביטחון פנים. הפערים דרמטיים. תשעה מכל עשרה בוחרים של ביידן מזהים את היחסים בין הגזעים כנושא חשוב. פחות מאחד מעשרה מבוחרי טראמפ חושבים כך. שמונה מעשרה בוחרים של טראמפ חושבים שזו הכלכלה, טמבל (מה שהיה סלוגן מקובל דווקא בימי הקמפיין של ביל קלינטון). פחות מאחד מחמישה בוחרי ביידן חושב כך.

בפועל, המשמעות היא הקשחה אידיאולוגית של המחוזות והנציגים. הם אף פעם לא מאוימים על ידי יריב מהמפלגה השנייה, הם מאוימים רק על ידי יריב ממפלגתם שלהם – כלומר, מישהו שמאתגר אותם להיות עוד יותר מסורים ונאמנים לאידיאולוגיה של המפלגה. המועמד הדמוקרט יחשוש מפעילי השמאל הרדיקלי. המועמד הרפובליקני יחשוש מנאמני מסיבת התה. התוצאה תהיה בחירה של חברי קונגרס שלא זזים מהמשמעת המפלגתית. מצביעים תמיד בעד עמדה נוקשה ונגד פשרה. כך, באמצעות פעולה פוליטית טכנית המכוונת לניצחון, המפלגות עצמן מאיצות תהליך שמשמעו קיטוב (ואחר כך כמובן מתלוננות על קיטוב).