כבר כמעט עשרים שנה שעלילותיהם של אסי וליאור דיין, האב והבן המוכשרים להחריד שהתמכרו לסמים, מוכרים ומדוברים בישראל. כידוע, האב אסי, מהבמאים והיוצרים המפורסמים בארץ, נפטר בגיל 68 וליאור, בנו העיתונאי והתסריטאי, נגמל, התחתן, הפך לאב ומרבה לספר לא פעם על החוויות מאותה תקופה קשה, אינטנסיבית וחשוכה של ההתמכרות לסמים, ובתוכה האשפוז במחלקה הסגורה – על בסיסו כתב את הסדרה "נורמלי" שעלתה אמש ב-HOT.
לכאורה, ב"נורמלי" יש את כל מה שצריך כדי להפוך לסנסציה: היא מבוססת על סיפור חייו המסעיר והמוטרף של ליאור דיין, בוימה ע"י אסף קורמן המוכשר ("את לי לילה"), מעורבת בכתיבתה היוצרת וזוכת פרס האקדמיה שירלי מושיוף ("איש חשוב מאוד") ובתפקיד הראשי מככב רועי ניק, אחד מהשחקנים היותר מבטיחים שהופיעו פה בשנים האחרונות, אשר מוביל את הסדרה ומופיע כמעט בכל הסצנות, אם לא בכולן.
אך למרות הפוטנציאל הגלום, למרות הציפיות הרבות ולמרבה האכזבה – "נורמלי" לא מצליחה להתרומם.
היא מתחילה בעוצמה אדירה, לא משאירה מקום למחשבות ומכניסה אותנו בבום למוחו של נעם אשכנזי: עיתונאי צעיר וחריף המכור לריטלין שהוא קונה מילדים בני 14. בלילה, הוא נכנס להתקף חרדה פסיכוטי לאחר שבלע 80 כדורים, וביום שאחרי מוצא עצמו במחלקה פסיכיאטרית סגורה, מובל על ידי אביו, אודי אשכנזי (רמי הויברגר), עיתונאי שנושא בעברו תקופה לא קצרה באותה מחלקה גם כן.
מכאן, באופן די תמוה – אפשר לנחש מראש כמעט כל תפנית בדרכו של אשכנזי במחלקה הסגורה, על כל עליותיה ומורדותיה: את המפגש הטראומטי עם המטופלים האחרים, הכעס על הצוות המטפל, הקריזות, הקשרים שהוא רוקם בדרך, ה"כאפות" שהוא חוטף וכצפוי – ההשלמה והחיבור שלו, בסופו של דבר, עם המקום. באחד מהדיאלוגים המדויקים יותר שהופיעו בסדרה, אומר האב לבנו החרד: "מחלקה פסיכיאטרית היא כמו לונה פארק לכותבים, לך עלה על המתקנים" – אבל אני במהלך הצפייה, הרגשתי דווקא יותר בתור למתקנים – מחכה כבר לרגע שארגיש את הלב שלי בתחתונים, ממש כמו ברכבת הרים מסחררת שציפיתי לה כל כך.
אך מעל הכל, מה שצרם בעיקר הוא חוסר ההידוק בין האמת לדמיון. מצד אחד, הקפיד דיין לציין בכל הזדמנות כי הדמות הראשית דווקא לא מספרת בדיוק את סיפורו, ולכן גם העיתונאי נושא שם אחר ולא את שמו שלו. ומנגד – הגיבור נראה בדיוק כמוהו, על בלוריתו הבלונדינית והעיניים הכחולות, הוא מדבר כמותו, עוסק באותו מקצוע ואמו אפילו מגולמת על ידי אמו האמיתית של דיין (קרוליין לנגפורד). הקפיצות הללו בין הביוגרפיה לבדיה נולדו כנראה כדי להגביר את הסקרנות ולייצר מסתורין, אך בפועל –הן נראות לרגעים כמו רשלנות הפוגעת באותנטיות ופוגמת בחיבור לסיפור ולדמויות הנלוות לו.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מכישרונו העילאי של רועי ניק ("אופוריה", "בתולות", "קיבוצניקים"), שזוהי הפעם הראשונה בה הוא מחזיק תפקיד בסדר גודל כזה על כתפיו. מלבד הדמיון החזותי הניכר, נראה כי ניק השקיע מאמץ רב בלסגל את שפת גופו וסגנון הדיבור הדרמטי של דיין – שגורם לו להיראות באור אחר מהדמויות המופנמות והביישניות שהרבה לגלם עד כה. אם בפרקים הראשונים דמותו נראתה מוגזמת, מופרכת ומעט תיאטרלית – ככל שהפרקים מתקדמים הוא מצליח לזכך את דמותו ולנסוך בה את הרוך והכנות שמצליחים, לאט לאט, לגרום לצופה להיקשר ולהתחבר אליה בכל פעם עוד קצת.
"נורמלי" נוצרה במוחו של דיין כבר לפני למעלה מ-5 שנים, כדי לספר את סיפורו וכן כדי להעלות את עולם מתמודדי הנפש לסדר היום. מבחינה זו, אין ספק כי מדובר במטרה נעלה ויש להכיר בחשיבות הרבה של הסדרה, גם אם בעיניי היא לא תמיד מצליחה להעביר את הרעיון במדויק. אף על פי כן, משפט אחד ונכון כל כך נחקק לי בראש ומסרב לעזוב:
באחד מרגעי הסערה שעובר נעם, המתמודד עם הכניסה למחלקה, אומר לו אביו בגילוי לב: "אם אנשים היו מתנפלים על מחלקות פסיכיאטריות כמו שהם מתנפלים על צימרים – העולם היה טוב יותר", והיום, כשאת הקורונה אולי רובנו שרדנו פיזית, אך נפשית נפגענו לא מעט – מי ייתן ונרוץ לבדוק ולטפל בעצמנו באותה מהירות שאנחנו בודקים מתי הטיסה הבאה לדובאי.
"נורמלי" משודרת ב-HOT וב-HOT VOD החל מה-4.11