הפעם הראשונה בה נחשפתי לליאנה עיון (25) הייתה בסדרה "שכונה", סדרת נוער נהדרת בה גילמה את דמותה של מיטל, אאוטסיידרית נרגנית עם לב טוב שמפנימה את רגשותיה. למעשה בסדרה, בה היו לא מעט שחקנים ראשיים, די התחברתי לדמות שליאנה גילמה, אולי בגלל שהיא היה כה כנה ואולי כי במובן מעוות מסוים היא הזכירה לי חלקים מאישיותי.

הפעם הבאה בה נתקלתי בה הייתה ב"פוראבר", הדרמה המוזיקלית של אורי גרוס בה גילמה את יולי המרדנית והמשיכה להקסים אותי בנונשלנטיות (מעיני הצופה, כמובן) בה נכנסה לתפקיד. כך חשתי גם כשצפיתי בה בתפקיד המשני ב"קיבוצניקים" (הנהדרת).

 הרגע בו לדעתי ליאנה די יצאה מהתבנית של שחקנית סדרות נוער הייתה כשגילמה בדרמטיות, בדיוק וביציאה מכל אזור הנוחות שלה כשחקנית את דמותה של אביגיל לביא בדרמת המתח "ביום שהאדמה רעדה". שם בעצם נחשפתי לראשונה לעוצמתיות של ליאנה כשחקנית, כזו שנכנסה בטוטאליות לדמות ועשתה אותה אנושית (על אף שהסדרה לא הייתה בדיוק אנושית אלא נטתה לכיוון המדע בדיוני).

 אבל כל מה שכתבתי כאן לא הכין אותה לצפייה השבוע בבינג' בסדרה "בת השוטר", דרמת הפשע החדשה של ערוץ TeenNick (למנויי Yes). 

בסדרה ליאנה מגלמת בתפקיד הראשי את דנה, שהייתה עדה לרצח בבית ספרה ובכדי להסתירה – נשלחת על ידי המשטרה למשפחה חרדית המהווה אנטיתזה לכל העולם החילוני שהכירה. המשחק של ליאנה בתפקיד החילונית שמנסה לאמץ אורח חיים חרדי הכניס אותה לדעתי ל"ליגה של הגדולים" ומהווה מעין גושפנקא להיותה אחת השחקניות המבטיחות, הכישרוניות והטובות בעולם המשחק כיום.

למרות שמדובר בדרמת נוער, ליאנה, כששחקנית, התנערה בסדרה לגמרי מהמיתוג של שחקנית נוער אלא מציג בוירטואוזיות את הטאלנטיות שלה גם בסצנות ההומוריסטיות, גם בסצנות הדרמטיות וגם בניואנסים שקשה שלא להתאהב בהם.

 קשה להתעלם מהדרך הארוכה, הקשה והמקצועית מאד שליאנה עברה מאז שהחלה צעדיה הראשונים בעולם הבידור בסביבות גיל 6 כשהחלה קריירה בדיבוב סרטי וסדרות אנימציה, עברה את המסלול הצבאי בתיאטרון צה"ל והחלה, במקביל לקריירת הדיבוב, להתרחב ולהתפתח לקריירת משחק בשלל תפקידים שהתנקזו לנקודת שיא (מיני רבות בעתיד, בטוחני) ב"בת השוטר".

התשוקה לשחק, האינטנסיביות בחזרות (אני מניח) והרעב העצום לאתגר את עצמה ולא פחות מכך את הצופים – מסמנים את עיון כאחד הקולות הכי מרעננים ובועטים בתעשיית הבידור כיום ובצדק.