שמעון פרס היה הראשון, כך נדמה לי, שהתבטא בעוינות כלפי סקרים: “מותר להריח אותם - אבל אסור לשתות אותם”, פסק. זה קרה, אני מניח, לאחר שב־1981, ביום הבחירות, הספיק דוברו “להכריז” עליו כעל ראש הממשלה הבא לפני שהגיעו תוצאות האמת.
אבל מה שקרה אז אפילו לא מתקרב לפיאסקו שעבר על פרס בבחירות 1996. לאחר רצח יצחק רבין נקבע מועד לבחירות. פרס התמודד בהן מול בנימין נתניהו. כל הסוקרים ניבאו לו ניצחון סוחף. פער של עשרות אחוזים נפער בין השניים, אולם כל מי שהסתובב ברחובות באותם ימים הרגיש, לעניות דעתי, קצת אחרת. פיגועי הטרור הקטלניים נמשכו ללא הרף. מחבלים מתאבדים גרמו לעשרות הרוגים. אחד מהם התפוצץ בכניסה לדיזנגוף סנטר בפורים.
התבוננתי בכתמי הדם הענקיים וידעתי שהסוקרים טועים בגדול; אולי בזדון, ואולי שלא במתכוון. ואני מעריך שגם פרס ידע את זה. משיחות שקיימתי עמו כמה שנים לאחר מכן לקראת כתיבת הספר “לא אותו הים”, פרי שיחותינו, למדתי שהוא ייחס חלק מהפסדו לנתניהו לסוקרים שפיזרו אווירה כוזבת של נינוחות במחנהו.
וזאת, למעשה, כל הבעיה בקליפת אגוז. הסקרים הפכו לחלק מתעמולת הבחירות בכל העולם, ולא תמיד מי שמפרסם אותם עושה זאת בתום לב ומתוך כוונה לומר לציבור מה הוא הלך הרוח. מה שיותר מתקרב למציאות הוא העובדה שהסקרים לעתים מנוצלים לרעה. לא פעם הם משמשים כלי בידי המשתמש בהם כדי להנדס את התודעה; כלומר, לומר למי שמעיין בהם שכדאי לו להצטרף “למנצח” או ליצור תת־מוטיבציה אצל מי שתומך במי שהסקרים, בלשון המעטה, לא מחמיאים לו.
זה קרה בישראל יותר מפעם אחת בשנים האחרונות - ובחירות 2015 הן דוגמה מובהקת בעיניי לכך - וזה קרה בבחירות שהתקיימו זה עתה בארצות הברית. המדיה הממוסדת, רובה ככולה, הייתה נגד הנשיא טראמפ. הסקרים שידרו נתונים שנראה עתה שלפחות לגבי חלק מהמדינות בארצות הברית לא היה להם כל קשר למציאות ולתוצאות האמת.
אינני רוצה לומר, חלילה, שהסוקרים טעו במתכוון או שהם שיתפו פעולה עם מי שרצה בתוצאה פוליטית מסוימת, אבל ברור לי שאין עוד טעם בסקרים הללו. יש הרבה משתנים שהם לא יכולים להביא בחשבון, וזה עושה אותם בלתי אמינים לחלוטין.
בעידן הרשתות החברתיות, המידע שמקבל הציבור שוב איננו תלוי אך ורק בכלי התקשורת הקונבנציונליים. כל ציוץ יכול לספק מידע הפוך מזה שפורסם במהדורת החדשות, ולא אחת הוא גם נכון יותר; שלא לדבר על כך שגם בכלים האינטרנטיים יש ניסיונות לעוות את המציאות. בעזרת בוטים, לדוגמה, ניתן לשדר אווירה של תמיכה המונית בעמדה פוליטית כלשהי.
יש שיטות אינספור לגניבת דעתו של הציבור. מה שנקרא היום פייק ניוז לא נולד רק לאחרונה. השיטה קיימת מאז ומתמיד; אלא שפעם לא הייתה כל דרך אפקטיבית להזם שמועות שקר.
אני עוד זוכר שלאחר הטבח שביצעו הנוצרים במחנות פליטים פלסטיניים בלבנון נערכה עצרת בכיכר מלכי ישראל (כשמה אז) והעיתונים דיווחו ש”400 אלף” השתתפו בה. המספר המפחיד הזה שהיה רחוק ת”ק פרסה מן האמת גרם לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
היום זה לא היה קורה. מישהו כבר היה מצייץ שבכיכר הזאת יכולים להצטופף אולי 20% מהמספר שנקבו בו מהנדסי התודעה של אותם ימים.