אני מלווה את המאבק של המגזר המסחרי על פתיחתו כרגיל בתום הסגר השני, ובמקביל עוקב אחר כל התבטאות בתקשורת של משרד הבריאות המסביר לציבור את מדיניותו, ואת הסיבה להחלטותיו במתווה לפתיחת עסקים שהוא מציע על פני ציר זמן לא מבוטל. כתוצאה מכך, אני רואה עצמי כמעט אנוס לומר שמדיניות משרד הבריאות כיום, ככל שהיא נוגעת למאבק בהתפשטות הקורונה, נדונה לכישלון.
הכישלון הוא לא על שום היעדר אמביציה למניעת התפשטות הקורונה, ולא על שום אינטרסים זרים, ולא בשל שיקולים פוליטיים, אלא על שום שגיאה חמורה בתפיסת העבודה ובחשיבה הבסיסית של איך צריך להיאבק בהתפשטות הקורונה. משרד הבריאות כלא עצמו בסכמות לא מדויקות ובהנחות יסוד שגויות שיכשילו את השגת המטרה וגם יגרמו, בסופו של דבר, לבזבוז הישגי הסגר השני.
משרד הבריאות חוזר ואומר לנו שאין הוא רוצה לחזור על שגיאות היציאה מהסגר הראשון, אבל השגיאה העיקרית ביציאה מהסגר הראשון לא הייתה קשורה ללוח הזמנים של השחרור מהסגר או לעצם היציאה מהסגר, אלא לדרך היציאה מהסגר; וכאן נעוצה שגיאתו של משרד הבריאות.
האתגר המרכזי שעומד בפנינו כיום אינו הטלת סגר ושחרורו בשלבים על פי תכנון מראש ובהתאם לנתוני התחלואה הארציים.
האתגר האמיתי העומד בפנינו הוא כיצד לסגל אורח חיים סדיר לצד הקורונה, תוך יצירת נורמות התנהגות המבטיחות שלא נאבד את הישגי הסגר. רק כך נצליח למנוע התפשטות נוספת של נגיף קורונה ולא נגיע לכדי סגר נוסף.
ניטול לדוגמה את התפילה בבתי הכנסת: הרי ברור לכל שאת נגיף קורונה טרם השמדנו, וזהו המצב לאשורו ולזמן בלתי ידוע. אם אנחנו חוזרים ומאפשרים לציבור להתפלל בבתי כנסת סגורים, היכן שהשליטה על תנועת האנוש מוגבלת, לא מן הנמנע שתפוצת הנגיף עלולה לחזור בקצב שילך ויגדל במקומות אלו, מה שבהכרח עלול להוביל אותנו לסגר שלישי.
כדי להימנע מכך, לא הייתי מהסס לקבוע, בשלב ראשון, כי במשך חצי השנה הקרובה לא יקוימו כלל תפילות בתוך בתי הכנסת או במבנים סגורים, אלא רק תחת כיפת השמיים. זהו בדיוק השינוי בהתנהגות שאנו מחויבים בו כדי למנוע התפרצות מחודשת של הנגיף.
משרד הבריאות מודד את נתוני התחלואה הכלל־ארציים, ועל פי נתוני תחלואה אלה ומקדם הקורונה הוא מתנה את פתיחת המגזר העסקי לפעילות סדירה. אבל אין שום קשר בין השניים. הקריטריון שלפיו צריך לקבוע מה פותחים, מתי ואיך - צריך להיות רמת הסיכון האמיתית בפתיחת העסקים, ואיך אנו מבטיחים את מניעת התפשטות הנגיף.
ניקח לדוגמה את הדחייה שהייתה בפתיחת חנויות הרחוב, שצפויות להיפתח לבסוף היום. הלוא כבר ביטלנו את הסגר הכללי, אנו מאפשרים מפגשים חברתיים והתקהלויות חברתיות, אדם יכול לבקר את רעהו בביתו, התנועה במפגשים חופשית ולחלוטין לא נשלטת. מול זאת, על פי איזה היגיון עלום אסרו כניסת אדם לחנות, למקום שבו תנועת האנשים כן נשלטת וכן מבוקרת? עוד לא ראיתי מדדי אמת המצביעים על כך שקיים סיכון להתפשטות נגיף קורונה כשמספר מועט של אנשים, חובשי מסיכות, נכנסים לחנות רחוב בריחוק פיזי אחד מהשני.
על משרד הבריאות לתעל את כל המשאבים העומדים לרשותו אל המוקדים שבהם קיימת התפשטות הקורונה. מחקר אובייקטיבי של מכון ויצמן אומר לנו בפשטות כי מקור התפשטות הקורונה הוא בהתקהלויות בלתי נשלטות של בני אדם, וכן בנסיעה בתחבורה ציבורית.
אולי לא נוכל למנוע כליל התקהלויות, אבל כן נוכל לשלוט במדדים הקובעים את תנאי ההתקהלות, ואנו חייבים לעשות זאת. כל עוד נגיף הקורונה איתנו, ניאלץ להביא לשינוי עמוק בהתנהגות. לא שינוי שולי, אלא אולי אף שינוי דרסטי ולעתים גם בתנאים מחמירים.
כל עוד לא השמדנו את נגיף קורונה, המטרה המרכזית חייבת להיות שינוי ההתנהגות שלנו במסגרת חיים ללא סגר על מנת למנוע את התפשטות הנגיף. סגר, כבר נוכחנו לראות, לא יושיע אותנו. שינוי לעומק בדפוסי ההתנהגות הוא שיסייע לנו להתמודד לאורך זמן. וכן, אנו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולאורך זמן.